בשבועיים האחרונים לא עשיתי הרבה. לפני שבועיים חזרתי מת"א הגדולה לקיבוץ הקטן והחביב שלי. בינתיים התעסקתי בלעבור דירה, לסדר את הדירה, להכניס את מה שאין לו מקום בחדר למחסן שקניתי לפני שבוע ובלא לעשות יותר מדי. אם הייתי מתחיל לכתוב את הבלוג הזה לפני שבועיים סביר להניח שהוא היה מלא כבר באיזה שני עמודים של קשקושים. אז נתחיל עכשיו, מה רע?

אתמול, כשישבתי במרפסת לסיגריה בלילה (אחרי שכתבתי את הפוסט אתמול בלילה שחשבתי שאחריו אני אלך לישון) החלטתי כל מני החלטות עם עצמי. קודם כל יש לי סרט גמר לגמור. אני מסיים שנה ד' בקאמרה אובסקורה, אנימציה, ויש לי סרט גמר לסיים עד ספטמבר, שתכלס זה מתחיל להיות קרוב… אז דבר ראשון, נזכרתי בזה שהמורה שלי אמרה לנו שאנחנו צריכים לעבוד לפחות 19 שעות עבודה שבועיות על הסרט. ההחלטה הראשונה שלי היתה להתחיל לעבוד על הסרט לפחות 3 שעות ביום. בעיקרון זה לא אמור להיות מסובך במיוחד, בהתחשב בעובדה שכרגע אני (עדיין) לא עובד. אבל זה קשה. אם יש מי מהקוראים שלמד או לומד אנימציה, הוא יודע איזו עבודה קשה זו, במיוחד עבודה של אנימציה קלאסית, ועבודה של רוטוסקופ (ציור על וידאו). זו עבודת נמלים שמצריכה המון ריכוז. דבר שאין לי כל כך. אז זהו, החלטה ראשונה. אחרי שהיינו בים אתמול חשבתי על איך זה ששבועיים אנחנו פה וזו הייתה הפעם הראשונה שהלכנו לים. אז ההחלטה השניה היא ללכת יותר לים. פעם ביום זו השאיפה. עוד דבר שמבאס אותי זה שמאז שחזרתי מת"א אני לא עושה שום סוג של ספורט. בחודשים האחרונים שלי בת"א התאמנתי בביונד. ממש נהניתי להתאמן שם! באמת. מי שמכיר אותי אפילו קצת יודע שאני בטלן, אבל ממש נהניתי שם בחדר כושר. הרגשתי את השיפור, ראיתי את השרירים נבנים, ראיתי אחוזי שומן יורדים, משקל יורד. זה ממש עשה לי תחושה טובה. עכשיו אני בקיבוץ ומה שיש פה זה חדר כושר מצ'וקמק, אבל היי, גם רוקי התחיל ככה. אני חוזר לבסיס, לפאונדיישן, להתחלה. חוזר לקיבוץ, אחרי ארבע שנים של התנסות בדבר הזה שנקרא "תל אביב". גיליתי שבכל דבר יש יתרונות וחסרונות, אבל אני ממש מבסוט לחזור לפה. אני גם יודע כבר מה זה לחיות בעיר, לשלם שכר דירה, ארנונה, חשמל, מים, גז, לגור לבד (בשנה הראשונה גרתי לבד בדירת חדר מסכנה בדרום ת"א), לגור עם שותפים (וגרתי עם כמה שותפים, אמנם הייתי שנתיים וחצי באותה דירה אבל השותפים התחלפו הרבה) וכל מה שכרוך בלחיות בעיר. אני יודע שזה מגניב שאם ב1 בלילה אני צריך סיגריות אני יורד לקיוסק וקונה. אני יודע שאם בא לי לאכול פיצה אני יורד לשנקין פינת אחד העם ואוכל בסלייס. אני יודע גם, שאם בא לי לשבת במרפסת, הנוף היחידי שיש הוא בניינים, מכוניות, אבק, וכל מני שנקינאיות מתלהבות. ושנקינאים. ואני יודע טוב מאוד שבקיבוץ יש הרבה חסרונות, אבל אני יודע גם להעריך את היתרונות. את הטבע, הים, השקט, התחושה הרגועה הזאת שטיפה מנותקת מהתחושה של לחיות במדינת ישראל. אז אני חוזר לבועה הזאת בכיף, אבל אני כבר לא מפחד. אני יודע מה זה לחיות ב"חוץ", כמו שאומרים אצלנו בקיבוץ. אני יודע שאם ימאס לי ואני אחליט לעזוב שוב לעיר, אני אדע כבר איך העניינים קורים שם. אז כל עוד אין פחד בליבי הכל טוב. חוץ מזה שאני גר עם מעייני שלי, וזה מאוד ישמח אותי כשסופסוף יקבלו אותה פה רשמית כ"בת זוג של בן משק", שהיא תוכל לעבוד בקיבוץ ולחיות איתי בשותף. יהיה כיף!

עכשיו טיפה פחות כיף, אני חושב שזה בגלל שאני לא עושה הרבה עם החיים שלי וזה די מתפוצץ לי בפרצוף. אז אני מאוד מקווה שאני איישם את ההחלטות שלקחתי על עצמי אתמול. זה באמת יכול לעזור. גם אם לא את כולן, לפחות את חלקן. וכמובן שאעדכן אתכם פה. אגב, יש איזה שתי תמונות שלי באלבומים פה. סתם, שמי שלא מכיר אותי ידע איך אני נראה בערך. כשיהיה לי כח וכשאני אמצא את הכאבל יואסבי לחבר תמצלמה הדיגיטלית למחשב, אני אעלה עוד תמונות. נחמד הקטע של האלבומים פה, אבל היי דוד, אני אשמח אם תסביר לי קצת איך עושים פה עוד דברים :)

אז עד כאן לבינתיים - שלכם, העז.