היום לפני עשרים שנה, הייתי בן עשרים. ביום שנפצעתי הייתי אמור לצאת הביתה, מאז עשרים שנה מחכה לרגע השחרור.

מוצב רותם או בשמו המקורי ראס ביאדה מזמן לא בבעלותנו, אבל חלק ממני נשאר וישאר שם. מטרים ספורים מהכניסה למוצב, איפה שנפגשתי עם הפצמר ששינה את חיי לעד.

מאז גם הגעתי להישגים רבים ובראשם אשתי והילדים המושלמים שלנו. מהיום כל יום יהיה יום יותר שבו אני חי מאז הפציעה. יותר ממחצית החיים, החיים החדשים שלי.

שום דבר לא נעלם ולא מופסק, אותה שניה של פיצוץ תשאר תמיד ואיתה אצטרך ללמוד להמשיך לחיות, אפילו מתחייב לעצמי לשאוף להיות מאושר תמיד.

לפני כשבועיים נפגשתי עם חברים מהמסייעת שהיו איתי בפציעה ונתנו לי זוויות מטורפות על הארוע. כמה וכמה חורים בזכרון התמלאו מחדש, מצד אחד סגירת מעגל מצד שני הכל התחדד. היום אחגוג עם חלקם את החיים, עם כל הכאבים הפיזים והנפשיים שאני סוחב איתי מאז. כי מוכרחים להמשיך.

עוד לא באה הצפירה הארוכה והקשה וכמו בכל שנה היום הזה לא קל לי בכלל.

כל מי שאיבד מישהו, חבר, בן משפחה, וגם כאלה שאיבדו חלק מעצמם יודע שלא צריך יום לזכור. זוכרים כל השנה, כל רגע.

המלחמה היום יומית היא להמשיך לחיות. גם אלו שחזרו משדות הקרב ומשהו בהם מת. הניצוץ כבה לו לתוך האימה של המלחמה. כל בוקר יכול להיות מלחמה לצאת מהמיטה ולהיות לכאורה נורמלי.

אני נפצעתי בלבנון ב99 כשהיינו ברצועת הביטחון. קצת לפני היציאה. זה לא היה מבצע, בטח לא מלחמה. קראו לזה קו מבצעי, כל שבוע היו פצועים והרוגים והכל פה התנהל כאילו לא קורה שם כלום. לא פעם ולא פעמיים חשבתי שאם הייתי מת אולי הייתי נהיה גיבור, היו מדפיסים חולצות שלי ועושים מרוצים על שמי, הופעות בטח ועוד…

כשאתה מנסה לחזור למציאות מהתופת זה לא קל בכלל ורבים לא מצליחים. כשיש משפחה ועבודה יש במה להאחז. כשרגע אחרי פלאשבק מארוע טראומתי אתה מנער את הראש ומחייך לילדים וממשיך, כשאתה מרגיש משותק בכל הגוף אבל מקפיץ עצמך מהמיטה כי יש הרבה מה לעשות או לנסות…

שנים שההתמודדות שלי עם יום הזכרון השתנתה. בשנים הראשונות גם אם הייתי עוד בכסא גלגלים או מדדה על קביים התעקשתי לעמוד ולהיות בכל טקס, להוקיר את אלו שכבר לא יוכלו לעמוד או בכלל לחיות. חמלה ענקית לכל המשפחות שאיבדו את היקר מכל.

עם השנים זה נעשה לי קשה. לפעמים לא מצאתי את הכוחות להגיע לטקסים ואלו הארוכים בבתי הקברות כבר מזמן אני לא אורח בהם. רק לטקס עם הצפירה הקצרה. איכשהו כל השנים גם עבדתי ביום של הצפירה הארוכה והקשה ביותר. היום נשברתי והלכתי הביתה לפני זה. להיות לבד ברגעים האלו של, הצפירה שלא נגמרת, רגעים שמעלים חזרה טראומות בנפש, כל זעקות האימה, ריח אבק השריפה, הדם ופחד המוות. כמובן גם כל אלו שלא חזרו משם. אלו שהיום היו יכולים להיות בעלי משפחות, קריירה, חיים…

אז השנה אכיר תודה ענקית על כך שלא רק שאני לא ברשימת הנופלים, השגתי לא מעט. אשה מדהימה שאיכשהו מצליחה להחזיק מעמד, אשה חזקה ומדהימה. שני ילדים מקסימים ונבונים שרואים ומרגישים הכל. שנדע רק להחזיק את ההישגים ולצלוח על הקשיים של היום הזה, ובכלל החיים האלו. חלקם נגמרו, וכמו שאומרת הקלישאה במותם ציוו עלינו חיים.

ובקשה אחרונה מהעם בציון. נזכור גם את אלו שאמנם חזרו חיים משדה הקרב, אבל חלק מהם מת שם תחת אש. גם שם לא חסרים גיבורים.