אור קלפר דוט קום

לא כל כך תפקדתי לאחרונה בלשון המעטה. מאז המלחמה הכה בי שוב הדבר המגעיל הזה שנקרא הלם קרב, והוא לא ממש הרפה, ולא עניין אותו כל כך שהמלחמה נגמרה. אני רוצה לחלוק עמכם הקוראים קצת על מה זה הלם קרב, למרות שאי אפשר להסביר דבר כזה במילים. זה יכול להגיע לרמה של הזיות. כשהגעתי לקיבוץ מאמסטרדם, הגעתי לסוף המסריח של המלחמה. יצא לי כמה פעמים גם לרדת למקלט ולשמוע נפילה או שתיים, אבל זה טכנית הרבה פחות מהמציאות האלטרנטיבית שאני עברתי. מה שאומר, שכשהיתה אזעקה, אני לא באמת הייתי כאן. אני הייתי שם, במוצב, רק בין ההפגזות, רגע לפני שחטפתי את הבום הגדול הזה ששינה את חיי בצורה כל כך דראסטית. בלי קשר למה שאני הולך לספר לכם הלאה, זה שינה אותי לטובה והכל קרה לטובה וכמו שהיה צריך. בקיצור, הזיות של בומים סביבי, מסתכל על הזרוע שלפני שש שנים התרסקה מרסיסים כמו הרגל בה נקרע עורק ראשי, ונדמה בראש שזה קורה שוב. בראש אני כל הזמן בשניה הזאת של לפני, או בשניה של הבום. בום בום בום. אני נשמע בטח מפונק לתושבי הצפון שחטפו קטיושות ליד או על הבית. אני חוזר אחורה כל הזמן. לאותם חודשים שנראו כמו נצח בבית החולים וכל השיקום הארוך הזה. הלב דופק מהר יותר בכל רגע כזה וגם עכשיו כשאני כותב את הדברים האלה ומנסה להסביר לכם מה זה בעצם הלם קרב. אין לכם מושג אם אין לכם את זה, באמת. הרבה אמרו לי “הכל בראש, צא מזה”, ואני יודע שזה בראש אבל זה לא כזה קל לצאת מזה ולא באמת יוצאים מזה. זה פשוט דבר שלומדים לחיות איתו. אז אני פשוט מותש. מאז שחזרתי מאמסטרדם עברו כמעט שבועיים. לעבודה הלכתי לפעמים שעה בצהריים, שעה בערב. לא יכולתי לתפקד גם בגלל הכדורים שקיבלתי, קלונקס. מה שכן, בשבוע האחרון הקלונקס עבד, לא היו חרדות, לא היו פלאשבקים וישנתי (יותר מדי) טוב. ישנתי כל היום פשוט. לא יכולתי לתפקד אבל לא סבלתי יותר מדי, אולי קצת מדכאון בלתי מוסבר שכנראה בא כתופעת לוואי. מוזר הא, אתה לוקח כדור נגד חרדה ומקבל דכאון בתמורה. בכל מקרה לפני יומיים נגמרו לי הכדורים ואמרתי שאני לא אבקש עוד, אני קובע תור לפסיכיאטר שלי שטיפל בי בעבר ואבקש משהו שיתן לי גם לתפקד וגם לא לסבול. אז הרגשתי קצת טוב יומיים בגלל שיצאתי מהבלייר הזה של הכדורים אבל עכשיו אני שוב מרגיש את הדופק המהיר, חוסר השקט הבלתי מוסבר הזה ושוב, אני לא יודע מתי ארדם היום. אם בכלל. לפני שלקחתי את הכדורים, בתחילת המלחמה וההתקף, לא ישנתי כמה ימים אני חושב יותר משעות בודדות מאוד כל פעם. עכשיו אני לא יודע מה לעשות. מה שבטוח שמחר אני אקבע תור לפסיכיאטר שלי רק שלא יעשה אותי יותר פסיכי הפעם ושבאמת נמצא משהו שיעזור לי. בעבר אמרתי שאני אנטי תרופות, שצריך להתמודד עם הכל לבד, בלה בלה בלה, ידה ידה ידה. תכלס, אם יש מישהו שהמציא כדור שיכול לעזור לי, למה שלא אקח אותו.
היום מעיין שאלה אותי אם יש לי שאיפות לעתיד, אם אני מכוון למשהו. זה באמת קצת הטריד אותי כשהתחלתי לחשוב על זה, אבל התשובה שאמרתי והבנאלית ביותר של להיות מאושר היתה כנה. נכון, אני בן 27 כבר. נכון, אני עובד כקופאי. נכון, יש לי פוטנציאל להרבה יותר, למדתי מדיה, אני יכול לעסוק בהרבה תחומים, כמו תקשור למשל, ואני מתבזבז על עבודה שלא מקדמת אותי לעבר אף מטרה מעבר להשארות בקיבוץ בסבבה שלי עם עבודה שלא צריך לחשוב בה יותר מדי, אין יותר מדי אחריות, ואחרי שמסיימים אפשר ללכת להסתלבט עם החברים בבית ולדעת ש”נתתי את שלי לקיבוץ” וכו. אבל מה שחזק עכשיו יותר מתמיד זה ההלם קרב הזה. יש בי דיכאון לא מובן, יש בי חששות לא מובנות, יש בי חרדות לא מובנות, אולי מובנות, אבל לא תמיד. אני כאילו שוכח למה אני ככה ולא מבין למה אני ככה.
אולי חלק מהקוראים מכירים אותי היכרות שטחית ואומרים “מה?! אור?! זה אתה?!”. מכירים אותי לרוב כבנאדם אופטימי, שמח, חייכן, וכו. אבל יש בי כאב עמוק ועתיק שלא יעבור כל כך מהר, אולי יתמתן.

אני חושב שזו היתה אמא שאמרה לי “זהו נגמרה המלחמה”, עניתי (אולי זה היה בלב ולא בקול רם אני לא זוכר) שהמלחמה לא נגמרה אצלי בראש. ומה שאצלי בראש זו המציאות, שלי לפחות.
אני צריך עכשיו לנוח נפשית, לנוח רגשית, לנוח פיסית. פשוט לנוח. אין לי לאן לרוץ כרגע. תחשבו על זה ככה, אם אתם לא בכושר ותתחילו לרוץ בספרינט, מהר מאוד יכאב לכם בצלעות ותצטרכו לנוח שוב אולי ליותר זמן אפילו. אז אני מאוד נזהר על עצמי. היום בצהריים הרגשתי ששבוע הבא אני חוזר לתלם, רץ לעבוד שוב בטירוף, פול טיים ויותר. אבל אני פשוט לא אעמוד בזה. אולי קצת יותר עבודה, אבל לא כרגיל. שיהיה לי מינוס של מליון ימי עבודה פה בקיבוץ, הכי חשוב הבריאות הנפשית שלי.

אז יש כמה דברים שכן יש לחכות להם. יש את הדירה החדשה שאעבור אליה בקרוב - כנראה אמצע ספטמבר. דירה אמיתית, שלושה חדרים, סלון, חדר שינה, חדר עבודה… מעולם לא היה לי דבר כזה. תמיד גרתי בחדר אחד. זה אכן משהו שמרגש אותי, לא כמו שהתרגשתי מהאוטו שאגב מתקרב לאלף קילומטר ראשונים בקילומטרז’ ואני ממש מבסוט ממנו.

אז אני חושב שקשקשתי פה מספיק. סוג חולני של תרפיה עצמית, כתיבה בבלוג, כשחושבים על זה. אז הנה, חשפתי עצמי עוד קצת לזרים יותר וזרים פחות. לא אכפת לי ממש, זה אני, ואם יש למישהו בעיה עם זה, שידחוף אצבע כמו שדוד אומר

לילה טוב לכולם, ובתקווה גם לי אם ארדם אי פעם.
העז הפוחז.

אתמול כשנהרגו 15 חיילי מילואים אחד מהם מהקיבוץ שלי מסתבר. שמעתי על זה היום בבוקר והייתי בהלם. הוא הלך להתחתן ממש בקרוב, לפני איזה חודש בת זוגו באה אליי ושאלה אותי אם אני יכול לעזור לה למצוא להקת רגאיי לחתונה, הם קבעו הכל כבר. היו יחד כמה שנים והיתה שם אהבה גדולה, ואני יודע שזה קיטש להגיד אבל הוא היה בנאדם טוב, נחמד, חייכן. עצוב שזה קורה, ההורים בטח שבורים מזה, ובחורה אחת שאיבדה את אהבת חייה במלחמה האיומה הזו. שייגמר כבר הסיוט הזה.

כרגע היתה אזעקה פה בקיבוץ. טסתי לאמסטרדם להרגע ולהנפש ולזה אני חוזר. אם פגעו בחדרה גם אנחנו בסכנה.
אין לכם מושג מה זה לחיות ככה, איך שאני חי כרגע. עד המלחמה כבר הרגשתי שהכל בסדר אבל עכשיו אני באמת מבין מה זה הלם קרב.
איך שנשמעה האזעקה רצתי וחיפשתי מקלט, היה משהו שהיה נראה כמו מקלט אז נכנסתי והיתה שם זקנה חביבה וסטלנית מהקיבוץ שמציירת שם. ישבתי איתה וקשקשנו קצת ובינתיים הדופק שלי במהירות של מטוס סילון.

היום אני מתחיל לנסות לעבוד חלקית אבל בכנות לא נראה לי שאני אוכל לעבוד כרגע ולתפקד כבנאדם רגיל אבל אני גם לא ממש מסוגל כרגע. מלחמה זה כל כך קקה של דבר. אין לי פתרונות מהירים לגמור עם זה אני רק רוצה שתגמר המלחמה. אתמול דיברתי עם טאו טאו על המלחמה והוא חושב שחייבים לעשות את זה בשביל שלא נהיה מאויימים ואני יכול להסכים ומסכים איתו, אבל הממשלה והצבא מסממים את העם עם ססמאות ריקות מתוכן כמו “העורף חזק” וזה בולשיט. כל חיפה משותקת, מי היה מאמין, חיפה. בלגן.

רציתי לכתוב עוד פוסט על אמסטרדם והולנד וכמה היה נפלא שם אבל כרגע אני לא במצב. אני חושב שאני צריך עוד קצת להרגע, אולי איפשהו בדרום. יש לי הזמנות פתוחות לערד וכאלה, אז נראה מה אני אעשה, עד הסופש אני אחליט.

מה קורה פה? איך לא שמנו לב והופס יש טילים על חיפה?
היום עבר יום מטורף על כולנו ובעיקר על תושבי הצפון. דיברתי עם אלינור ושמעתי את הנפילות ברקע. כל הארועים האלה מזכירים לי תקופות קשות בלבנון מסוף שנות התשעים. כמובן שזה מזכיר גם יום אחד וספציפי, 16.9.99. היום בו נפצעתי בלבנון.

והיום, מה אפשר להגיד? אני רק רוצה להגיד שאני כל כך לא רוצה מלחמה. אני בטוח שהרבה כמוני, אבל הרבה בקטע של להכניס להם עוד ועוד. אולי לטווח הרחוק זה עובד, אבל כרגע מדינה שלמה בפחד. רק דרך האלמנט הזה אנשים מתאחדים?

היום בבוקר אמרתי שאם יש הפצצות על חיפה אני קונה כרטיס וואן וואי לאמסטרדם. וזה קרה. מי יודע, אולי אני אפילו אעשה זאת.

אני לא יודע להסביר את מה שעובר עליי פתאום. יש בי כמויות ענקיות של עצב ושל כאב. אני ממש מרגיש נחנק מדמעות אבל הן לא יוצאות. קרן הגדירה את זה יפה כ”עצירות של דמעות”. זה ממש ככה.
אני אמור להיות מאושר עכשיו. אני אמור להיות שמח. אני אמור לחיות עכשיו איך שבא לי ולהנות כאילו אין מחר. אבל אני מוצא עצמי יושב בבית, וכשאני יושב לבד הכל צף ועולה. כל כך הרבה רגש כבד שאני לא יכול להסביר ואני אפילו לא יכול להגיד בוודאות מאיפה זה מגיע.
אמרתי בפוסט קודם איך אני מתחבר רגשית. יכול להיות שאני מרגיש את הכאב של מעיין וזה עושה לי ריגרסיה לכאב שלי. אני חושב שלמרות כל מה שקרה ביננו יש ביננו קשר טלפתי שלא בטוח שיתנתק. יש מצב שאני פשוט מרגיש מה שהיא מרגישה. מצד שני זה עושה לי ריגרסיה לכאב שכבר חשתי לפני חודשיים. חשבתי שסיימתי לסבול ולהתאבל. זה מוזר פתאום צפים לי המשפטים שהיא אמרה שעשו לי את החתכים האלה בלב שאני לא יודע עד כמה הם הגלידו באמת. הלב שלי פצוע ואני מנסה לפתוח אותו אבל זה קשה. עד שחשפת מה שיש לך להגיד לא הרגשתי את זה. לא יודע למה. הרגשתי כבר בהתפתחות ונסיקה כלפי מעלה עם האש תמיד בוערת בכל נשמתי וישותי. עדיין אני חש זאת אבל יש רגעים כאלה של כאב בלתי מוסבר ובלתי נשלט וזה כל כך כל כך כואב. וכתף לבכי לא תעזור כי כשאני אראה את הכתף אני אחשוב כבר דברים אחרים. רק ככה כשאני לבד זה קורה לי.
אני יכול לספור על יד או שתיים את מספר הפעמים שבכיתי בשנים האחרונות. לא מתוך קשיחות או משהו, זה פשוט לא יוצא, מאז השש עשרה לתשיעי תשעים ותשע. כאילו יש סלקציה למקרים ממש חמורים בשביל שהדמעות יצאו. אני ממש רוצה לשחרר את הכאב. אני לא נלחם בזה. אני לא בורח מזה. אני מרגיש את זה וחווה את זה עד הסוף. כי אני איש של אמת. לא אברח מהאמת ולא משנה מה היא תהיה. לא עוד. עשיתי את זה בעבר. התפשרתי על האמת בשביל האושר. ואז האושר היה מזוייף תכלס.
בקיצור, קשקשתי מספיק ואתם בטח לא מבינים מה הסרט, אז פה אסיים ואאחל שרק לא יהיה שום יאוש בעולם, כי צריכים לשמוח, לא? הרי באנו לעולם בשביל להנות…

היה לי בלילה חלום יפה. חלמתי כל מני דברים טובים שקרו שם. זה מוזר כי חלמתי שמצאתי את המטען הישן של הפלאפון, המטען שמטעין בלי בעיה. וגם את היית איתי, חזרת, בחלום.
ואז התעוררתי מהחלום מהשעון מעורר בבעסה. רציתי לחזור לישון, לחזור לחלום, אבל הוא כבר התפוגג.
ואז כשהלכתי לצחצח שיניים המברשת שלך כבר לא היתה שם ליד שלי.

טוב, יאללה, שלוש ארבע ולעבודה.

ופתאום זה מכה בי
שאני חוזר הביתה
חונה את האופניים
אומר שלום לנינג’ה
אבל את לא שם
וגם לא תחזרי מהעבודה מאוחר יותר
ושוב
אשן בלעדייך

תקופה של פנטזיות מתנפצות
אמיתות קשות לעיכול שנחשפות
שידור חוזר של החיים שלי

אני לא יודע מה אגיד לך כשאראה אותך
אם בכלל אקבל את ההזדמנות
אבל יש רק שני דברים שאני בטוח בהם

אני אוהב אותך - ברמה הכי גבוהה של אהבה שקיימת
ועם זאת
אני מאוד מאוכזב ממך ולא ציפיתי ממך את זה.

אז אני חולה היום. איזה בעסה. כשהייתי ילד אהבתי להיות חולה. אין בית ספר, כל היום ראיתי טלויזיה והיו אז דברים משעשעים במשך היום. כל הגמלים שמלמדים ערבית וגבי ודבי וכל מני סדרות משעשעות כמו קישקשתא.
אז הגעתי לעבודה בשבע וניסיתי לשרוד אבל כשאתה מצונן עם כאב ראש וסחרחורת אין מצב לשבת בקופה ולשרת אנשים. זה פשוט לא יוצא טוב. אז לשמחתי הבוסית שלי הבינה ושחררה אותי בקלות הביתה.
חוץ מזה שדפקתי שינה עד איזה שתים-עשרה, לא עשיתי כלום ממש וזה לא ממש עזר לי. המצב לא השתפר אבל אני מקווה שמחר אני ארגיש כבר טוב.

אני גמור לאללה. היום התחלתי לעבוד ב7 בבוקר וסיימתי ב5. אחרך כך חזרתי הביתה ובותק מסכנה לא הרגישה טוב וניסיתי לעזור לה ולטפל בה. לצערי ב8 הייתי צריך שוב ללכת לעבוד ערב, לצלם פה איזה ישיבה לא מעניינת של קיבוצניקים שמשודרת לייב. ב9 וחצי חזרתי ובותק היתה די שפוכה וגם אני האמת. למרות השפיכות הייתי חייב לראות מה קורה בכל מני אתרים שאני לא אפרט. עכשיו באתי לסגור את הלילה בביט ולציין שאפילו שזה מקוטלג כיום רע - זה רק בגלל שאני קצת מותש. סה"כ כמו שאמרתי קודם - האקונה מטטה.

אוהב

העז

המפזז

שעושה מיעו