רק למעלה
הרשו לי להתחיל בציטוט של אחד הגדולים בזמננו סיזלה קלונג’י האחד והיחיד
“I’m not afraid to die but fraid to live until death”
הרוב לא יפרשו או יבינו את המשפט הזה נכון. אבל היום אני לא במצברוח פילוסופי מדי.
יש רגעים בחיים שהם נקודות מפתח, שאתה יודע שעכשיו נפתח שער למקום אחר, ואחר כך הכל משתנה. ועכשיו אני בתקופה של התחזקות גדילה התעצמות ועוד כל מני תחושות נעימות שאי אפשר לתאר במילים. והכל במפנים, לא ממשהו חיצוני. הכל מתחיל להפתח חזרה, כאילו אני מתעורר מתרדמת שכזו. הכוחות הרוחניים חוזרים אליי ובגדול, האש חוזרת אליי. אש התמיד, שמעט זכו לחוש או לראות, אותה אש שבערה בסנה המפורסם.
יש לי המזל להשתייך ללוחמים הכי פחות אלימים. לוחמי האור, החופש, האהבה, המודעות. וואלה - העידן שלנו מתקרב. הטוב עוד יבוא…
התגעגעתי
אז באתי, חסר לכם אדיוט?
כן כן אני קצת מגוחך, לא השתניתי 
אז מה, מזמן לא כתבתי. מאז שכתבתי התחלתי לאט לאט “לחזור לתלם” כמו שאומרים. אז חזרתי למעגל העבודה, אני עדיין מכור להאטריק ובאזר, ולא השתנה הרבה.
הייתי סופ”ש אצל בותק ברמת גן, היה אחלה. הלכנו למסיבה של איימר סאונד שחגגו 3 שנים להקמתם, היה חזק אבל צפוף וחם ולח, נו ככה זה תל אביב. בשבת אכלנו בארקפה, איפה שבותק עובדת, היה ממש טעים. בערב נסענו לקיבוץ עם עצירה בבית הפנקייק, יאמי. וזהו, עכשיו סיימתי לעבוד ואני עובד גם ערב אז אני הולך לגרבץ קצת מול הטלויזיה. מיעו.
מה איתי מה איתי מה איתי?
לא כל כך תפקדתי לאחרונה בלשון המעטה. מאז המלחמה הכה בי שוב הדבר המגעיל הזה שנקרא הלם קרב, והוא לא ממש הרפה, ולא עניין אותו כל כך שהמלחמה נגמרה. אני רוצה לחלוק עמכם הקוראים קצת על מה זה הלם קרב, למרות שאי אפשר להסביר דבר כזה במילים. זה יכול להגיע לרמה של הזיות. כשהגעתי לקיבוץ מאמסטרדם, הגעתי לסוף המסריח של המלחמה. יצא לי כמה פעמים גם לרדת למקלט ולשמוע נפילה או שתיים, אבל זה טכנית הרבה פחות מהמציאות האלטרנטיבית שאני עברתי. מה שאומר, שכשהיתה אזעקה, אני לא באמת הייתי כאן. אני הייתי שם, במוצב, רק בין ההפגזות, רגע לפני שחטפתי את הבום הגדול הזה ששינה את חיי בצורה כל כך דראסטית. בלי קשר למה שאני הולך לספר לכם הלאה, זה שינה אותי לטובה והכל קרה לטובה וכמו שהיה צריך. בקיצור, הזיות של בומים סביבי, מסתכל על הזרוע שלפני שש שנים התרסקה מרסיסים כמו הרגל בה נקרע עורק ראשי, ונדמה בראש שזה קורה שוב. בראש אני כל הזמן בשניה הזאת של לפני, או בשניה של הבום. בום בום בום. אני נשמע בטח מפונק לתושבי הצפון שחטפו קטיושות ליד או על הבית. אני חוזר אחורה כל הזמן. לאותם חודשים שנראו כמו נצח בבית החולים וכל השיקום הארוך הזה. הלב דופק מהר יותר בכל רגע כזה וגם עכשיו כשאני כותב את הדברים האלה ומנסה להסביר לכם מה זה בעצם הלם קרב. אין לכם מושג אם אין לכם את זה, באמת. הרבה אמרו לי “הכל בראש, צא מזה”, ואני יודע שזה בראש אבל זה לא כזה קל לצאת מזה ולא באמת יוצאים מזה. זה פשוט דבר שלומדים לחיות איתו. אז אני פשוט מותש. מאז שחזרתי מאמסטרדם עברו כמעט שבועיים. לעבודה הלכתי לפעמים שעה בצהריים, שעה בערב. לא יכולתי לתפקד גם בגלל הכדורים שקיבלתי, קלונקס. מה שכן, בשבוע האחרון הקלונקס עבד, לא היו חרדות, לא היו פלאשבקים וישנתי (יותר מדי) טוב. ישנתי כל היום פשוט. לא יכולתי לתפקד אבל לא סבלתי יותר מדי, אולי קצת מדכאון בלתי מוסבר שכנראה בא כתופעת לוואי. מוזר הא, אתה לוקח כדור נגד חרדה ומקבל דכאון בתמורה. בכל מקרה לפני יומיים נגמרו לי הכדורים ואמרתי שאני לא אבקש עוד, אני קובע תור לפסיכיאטר שלי שטיפל בי בעבר ואבקש משהו שיתן לי גם לתפקד וגם לא לסבול. אז הרגשתי קצת טוב יומיים בגלל שיצאתי מהבלייר הזה של הכדורים אבל עכשיו אני שוב מרגיש את הדופק המהיר, חוסר השקט הבלתי מוסבר הזה ושוב, אני לא יודע מתי ארדם היום. אם בכלל. לפני שלקחתי את הכדורים, בתחילת המלחמה וההתקף, לא ישנתי כמה ימים אני חושב יותר משעות בודדות מאוד כל פעם. עכשיו אני לא יודע מה לעשות. מה שבטוח שמחר אני אקבע תור לפסיכיאטר שלי רק שלא יעשה אותי יותר פסיכי הפעם ושבאמת נמצא משהו שיעזור לי. בעבר אמרתי שאני אנטי תרופות, שצריך להתמודד עם הכל לבד, בלה בלה בלה, ידה ידה ידה. תכלס, אם יש מישהו שהמציא כדור שיכול לעזור לי, למה שלא אקח אותו.
היום מעיין שאלה אותי אם יש לי שאיפות לעתיד, אם אני מכוון למשהו. זה באמת קצת הטריד אותי כשהתחלתי לחשוב על זה, אבל התשובה שאמרתי והבנאלית ביותר של להיות מאושר היתה כנה. נכון, אני בן 27 כבר. נכון, אני עובד כקופאי. נכון, יש לי פוטנציאל להרבה יותר, למדתי מדיה, אני יכול לעסוק בהרבה תחומים, כמו תקשור למשל, ואני מתבזבז על עבודה שלא מקדמת אותי לעבר אף מטרה מעבר להשארות בקיבוץ בסבבה שלי עם עבודה שלא צריך לחשוב בה יותר מדי, אין יותר מדי אחריות, ואחרי שמסיימים אפשר ללכת להסתלבט עם החברים בבית ולדעת ש”נתתי את שלי לקיבוץ” וכו. אבל מה שחזק עכשיו יותר מתמיד זה ההלם קרב הזה. יש בי דיכאון לא מובן, יש בי חששות לא מובנות, יש בי חרדות לא מובנות, אולי מובנות, אבל לא תמיד. אני כאילו שוכח למה אני ככה ולא מבין למה אני ככה.
אולי חלק מהקוראים מכירים אותי היכרות שטחית ואומרים “מה?! אור?! זה אתה?!”. מכירים אותי לרוב כבנאדם אופטימי, שמח, חייכן, וכו. אבל יש בי כאב עמוק ועתיק שלא יעבור כל כך מהר, אולי יתמתן.
אני חושב שזו היתה אמא שאמרה לי “זהו נגמרה המלחמה”, עניתי (אולי זה היה בלב ולא בקול רם אני לא זוכר) שהמלחמה לא נגמרה אצלי בראש. ומה שאצלי בראש זו המציאות, שלי לפחות.
אני צריך עכשיו לנוח נפשית, לנוח רגשית, לנוח פיסית. פשוט לנוח. אין לי לאן לרוץ כרגע. תחשבו על זה ככה, אם אתם לא בכושר ותתחילו לרוץ בספרינט, מהר מאוד יכאב לכם בצלעות ותצטרכו לנוח שוב אולי ליותר זמן אפילו. אז אני מאוד נזהר על עצמי. היום בצהריים הרגשתי ששבוע הבא אני חוזר לתלם, רץ לעבוד שוב בטירוף, פול טיים ויותר. אבל אני פשוט לא אעמוד בזה. אולי קצת יותר עבודה, אבל לא כרגיל. שיהיה לי מינוס של מליון ימי עבודה פה בקיבוץ, הכי חשוב הבריאות הנפשית שלי.
אז יש כמה דברים שכן יש לחכות להם. יש את הדירה החדשה שאעבור אליה בקרוב - כנראה אמצע ספטמבר. דירה אמיתית, שלושה חדרים, סלון, חדר שינה, חדר עבודה… מעולם לא היה לי דבר כזה. תמיד גרתי בחדר אחד. זה אכן משהו שמרגש אותי, לא כמו שהתרגשתי מהאוטו שאגב מתקרב לאלף קילומטר ראשונים בקילומטרז’ ואני ממש מבסוט ממנו.
אז אני חושב שקשקשתי פה מספיק. סוג חולני של תרפיה עצמית, כתיבה בבלוג, כשחושבים על זה. אז הנה, חשפתי עצמי עוד קצת לזרים יותר וזרים פחות. לא אכפת לי ממש, זה אני, ואם יש למישהו בעיה עם זה, שידחוף אצבע כמו שדוד אומר
לילה טוב לכולם, ובתקווה גם לי אם ארדם אי פעם.
העז הפוחז.
גשם גשם משמים
אהלן, חזרתם אל הבלוג של העז המטייל עם הבותק ברחבי העולם.
אז לפני יומיים הגענו לפה, דירה בעיירה קטנה וחביבה הנקראת שושט ששיכת לחברה של אורה, ג’ודי. הבית מקסים, יש פה חתולה מתוקה שכל היום יושבת עלינו ומתפנקת.
אבל מה, קצת משעמם פה. טיילנו היום וחוץ מהסופרמרקט אין אטרקציות מי יודע מה. הכל בתים וכאלה, ראינו גם סוסים ופרות וכל זה אבל המזג אויר היה מעט מבאס בשביל לנסות להגיע ליער (יש פה יערות חופשי מסביב) אז חזרנו כמובן דרך הסופר והצטיידנו בהרבה גבינה צהובה ועוד כל מני דברים טעימים. בינתיים אנחנו פה, אז יש לי גם אינטרנט זמין ואפילו תמיכה בעברית. אנחנו מתכננים לחזור לאמסטרדם לקראת הסופ”ש, יום שני הבא הטיסה לארץ…
יש את מצעד הגאווה באמסטרדם ממש לפני שאנחנו טסים וזאת נראית לי חוייה מהנה, רגע לפני שחוזרים.
בכל מקרה יש כבר תמונות בגלריה שפתחתי, אלו רק חלק מהתמונות ויהיו עוד. אלה תמונות שהורדתי בחנות צילום לסידי מהכרטיס זכרון לפני שמחקתי אותו והתחלתי לצלם עוד איתו. אז תהנו מהגלריה.
תמצית העשיה שלנו פה סובבת סביב שינה, אכילה, טלויזיה ואינטרנט. נשמע משעמם, וזה אכן די משעמם, אבל אנחנו גם חוסכים קצת כסף.
בינתיים ההוצאות שלנו פה הסתכמו בכ40 יורו, כ20 כל פעם שעשינו קניות בסופר, וקנינו הרבה אוכל. באמסטרדם כל ארוחה מסכנה לשני אנשים יכולה לעלות 20 יורו…
אז זהו להיום, תרגישו חופשיים להגיב, יהיה מגניב, ואם אתם באים לאמסטרדם תגידו לי, יש לכם עוד 6 ימים!
צ’או
העז
Amsterdam. Here I come!
חברים וחברות, עיזים ועיזות, יום ראשון אני באויר וטס לי לאמסטרדם.
אשתדל למצוא מספיק זמן להכנס לאינטרנט קפה בשביל לכתוב איזה פוסט מדי פעם שם, בינתיים תהיו טובים ותשמרו לי על הבלוג
תמונת היום 10.07.06 ותמונה היסטורית!!!
כן כן! הנה אני והאוטו החדש דנדש שלי!
אחרי שנים של מלחמות במשהב”ט, ועדות, בלאגנים, ניירת, בירוקרטיה, הגיע היום הגדול!
יש עוד תמונות בגלריה של היום המדהים הזה!
נחשו מה?
אני נוסע להביא את האוטו עכשיו!
הפי הפי ג’וי ג’וי!!!
תמונת היום 26.06.06
תמונת היום של היום באה לבשר משהו שמח מאוד מאוד!!!
זוכרים שסיפרתי לכם שאני קונה אוטו?
אז עכשיו הוא קרוב מתמיד!
אחרי פרוצדורות ארוכות של משהב”ט הגיע היום. בתמונה: אני חותם על ההלוואה בבנק. יש גם תמונה של הצ’ק לרנו אבל זאת תמונה יותר מעניינת. קרדיט לששון שצילם את התמונה בפלאפון שלו. לחיצה תגדיל.
עוד דבר. נתנו לי לבחור את מספר הרישוי. תנחשו מה בחרתי?
בין הפותרים נכונה יוגרל סיבוב באוטו.
Matisyahu בהופעה בברבי
אחח! איזו הופעה! איזה וייבים! איזה מלך!
ההופעה ענתה על הציפיות שלי והיתה אפילו מעבר. הבנאדם הזה פשוט מלך. היה תענוג. כל שניה. כהרגלי באתי עם סוללה חלשה ולא הצלחתי להספיק לצלם כל כך הרבה, אבל יש גלריה מהמופע ואתם מוזמנים לראות תמונות שלא מעבירות את הקול, אבל יש בהן יופי מסויים. מי שהיה בטח ייזכר בקטעים מרגשים ומופלאים מההופעה הזו שאני לא אשכח. והנה כמה דוגמיות:
אז תכנסו לגלריה ותראו את השאר. ותקנו את הדיסקים שלו. הוא תותח אמיתי, הבוב מארלי של היהודים.
WE WANT MASHIACH NOW!
עוד יומיים למתיתיהו!
היום מתיתיהו מחמם את סטינג (הידוע יותר על ידי כסטינק) או יותר נכון (כמו שקרן אמרה) סטינג בא לקרר אותו…
אז הנה קליפ שלו מהופעה שלו היום בגלי צהל ושוב תודה לקרן הכפרה עליה ששלחה את הלינק:
http://music.walla.co.il/?w=//919790
וביום שבת ההופעה שלו! עכשיו מותר לספר, היה איסור פרסום עד לא מזמן. שבת בעשר וחצי בבארבי בתל אביב, מי שבא שיבוא להגיד שלום!
