אני תמיד מאחר פה ביום, אבל אתמול צילמתי קצת פרות ברפת.
והנה אחת חביבה עליי לפה:
היה נחמד, עשיתי את זה בהפסקת סיגריה, זה רק לחצות את הכביש, הבניין שלי בעבודה מול הרפת. היה קשה להיות שם הרבה זמן, הריח נוראי.
סה”כ נראה לי שאני אעשה את זה למנהג יומיומי, לקחת את המצלמה לעבודה ובמשך היום למצוא משהו לצלם…
היי קוראים וקוראות יקרים ויקרות, בוקר טוב לכם. אני עכשיו בעבודה, אחרי ארוחת בוקר ענקית כמו שאני אוהב, עם כוס קפה ומזגן והנה מתחיל לי עוד שבוע. עברתי שבוע לא קל בכלל בשבוע שעבר, לא אפרט מדי, אבל אני מקווה לשבוע קל יותר השבוע. סה”כ אני מנסה ללמוד מהחיים ולהבין תמיד מה השיעור, מה הלקח.
בקיצור, לנושא אחר לגמרי, מעכשיו אתם יכולים להגיב לי גם בלי שכתבתם אימייל וזה לא צריך לחכות לאישור שלי. אני מציין, אתם יכולים להרשם לבלוג שלי. למה לא? תירשמו, לא ביג דיל, שלוש ורבע שניות… הבלוג מותקן והכל רץ באדיבותו של בועז הרימרי, ומפה לשם אתקין ואנסה שטויות כאלה ואחרות על הבלוג עד שאגיע לתוצאה הרצויה.
אגב בועז, חזרתי לערוך בבמה חדשה, אז יש לי עכשיו תעסוקה במשך היום. אני עובד במחלקת מחשבים במפעל של הקיבוץ, או במילים אחרות יש לי זמן פנוי…
אז באמת, שיהיה לכולנו שבוע נפלא,ורק טוב.
העז.
לא כל כך תפקדתי לאחרונה בלשון המעטה. מאז המלחמה הכה בי שוב הדבר המגעיל הזה שנקרא הלם קרב, והוא לא ממש הרפה, ולא עניין אותו כל כך שהמלחמה נגמרה. אני רוצה לחלוק עמכם הקוראים קצת על מה זה הלם קרב, למרות שאי אפשר להסביר דבר כזה במילים. זה יכול להגיע לרמה של הזיות. כשהגעתי לקיבוץ מאמסטרדם, הגעתי לסוף המסריח של המלחמה. יצא לי כמה פעמים גם לרדת למקלט ולשמוע נפילה או שתיים, אבל זה טכנית הרבה פחות מהמציאות האלטרנטיבית שאני עברתי. מה שאומר, שכשהיתה אזעקה, אני לא באמת הייתי כאן. אני הייתי שם, במוצב, רק בין ההפגזות, רגע לפני שחטפתי את הבום הגדול הזה ששינה את חיי בצורה כל כך דראסטית. בלי קשר למה שאני הולך לספר לכם הלאה, זה שינה אותי לטובה והכל קרה לטובה וכמו שהיה צריך. בקיצור, הזיות של בומים סביבי, מסתכל על הזרוע שלפני שש שנים התרסקה מרסיסים כמו הרגל בה נקרע עורק ראשי, ונדמה בראש שזה קורה שוב. בראש אני כל הזמן בשניה הזאת של לפני, או בשניה של הבום. בום בום בום. אני נשמע בטח מפונק לתושבי הצפון שחטפו קטיושות ליד או על הבית. אני חוזר אחורה כל הזמן. לאותם חודשים שנראו כמו נצח בבית החולים וכל השיקום הארוך הזה. הלב דופק מהר יותר בכל רגע כזה וגם עכשיו כשאני כותב את הדברים האלה ומנסה להסביר לכם מה זה בעצם הלם קרב. אין לכם מושג אם אין לכם את זה, באמת. הרבה אמרו לי “הכל בראש, צא מזה”, ואני יודע שזה בראש אבל זה לא כזה קל לצאת מזה ולא באמת יוצאים מזה. זה פשוט דבר שלומדים לחיות איתו. אז אני פשוט מותש. מאז שחזרתי מאמסטרדם עברו כמעט שבועיים. לעבודה הלכתי לפעמים שעה בצהריים, שעה בערב. לא יכולתי לתפקד גם בגלל הכדורים שקיבלתי, קלונקס. מה שכן, בשבוע האחרון הקלונקס עבד, לא היו חרדות, לא היו פלאשבקים וישנתי (יותר מדי) טוב. ישנתי כל היום פשוט. לא יכולתי לתפקד אבל לא סבלתי יותר מדי, אולי קצת מדכאון בלתי מוסבר שכנראה בא כתופעת לוואי. מוזר הא, אתה לוקח כדור נגד חרדה ומקבל דכאון בתמורה. בכל מקרה לפני יומיים נגמרו לי הכדורים ואמרתי שאני לא אבקש עוד, אני קובע תור לפסיכיאטר שלי שטיפל בי בעבר ואבקש משהו שיתן לי גם לתפקד וגם לא לסבול. אז הרגשתי קצת טוב יומיים בגלל שיצאתי מהבלייר הזה של הכדורים אבל עכשיו אני שוב מרגיש את הדופק המהיר, חוסר השקט הבלתי מוסבר הזה ושוב, אני לא יודע מתי ארדם היום. אם בכלל. לפני שלקחתי את הכדורים, בתחילת המלחמה וההתקף, לא ישנתי כמה ימים אני חושב יותר משעות בודדות מאוד כל פעם. עכשיו אני לא יודע מה לעשות. מה שבטוח שמחר אני אקבע תור לפסיכיאטר שלי רק שלא יעשה אותי יותר פסיכי הפעם ושבאמת נמצא משהו שיעזור לי. בעבר אמרתי שאני אנטי תרופות, שצריך להתמודד עם הכל לבד, בלה בלה בלה, ידה ידה ידה. תכלס, אם יש מישהו שהמציא כדור שיכול לעזור לי, למה שלא אקח אותו.
היום מעיין שאלה אותי אם יש לי שאיפות לעתיד, אם אני מכוון למשהו. זה באמת קצת הטריד אותי כשהתחלתי לחשוב על זה, אבל התשובה שאמרתי והבנאלית ביותר של להיות מאושר היתה כנה. נכון, אני בן 27 כבר. נכון, אני עובד כקופאי. נכון, יש לי פוטנציאל להרבה יותר, למדתי מדיה, אני יכול לעסוק בהרבה תחומים, כמו תקשור למשל, ואני מתבזבז על עבודה שלא מקדמת אותי לעבר אף מטרה מעבר להשארות בקיבוץ בסבבה שלי עם עבודה שלא צריך לחשוב בה יותר מדי, אין יותר מדי אחריות, ואחרי שמסיימים אפשר ללכת להסתלבט עם החברים בבית ולדעת ש”נתתי את שלי לקיבוץ” וכו. אבל מה שחזק עכשיו יותר מתמיד זה ההלם קרב הזה. יש בי דיכאון לא מובן, יש בי חששות לא מובנות, יש בי חרדות לא מובנות, אולי מובנות, אבל לא תמיד. אני כאילו שוכח למה אני ככה ולא מבין למה אני ככה.
אולי חלק מהקוראים מכירים אותי היכרות שטחית ואומרים “מה?! אור?! זה אתה?!”. מכירים אותי לרוב כבנאדם אופטימי, שמח, חייכן, וכו. אבל יש בי כאב עמוק ועתיק שלא יעבור כל כך מהר, אולי יתמתן.
אני חושב שזו היתה אמא שאמרה לי “זהו נגמרה המלחמה”, עניתי (אולי זה היה בלב ולא בקול רם אני לא זוכר) שהמלחמה לא נגמרה אצלי בראש. ומה שאצלי בראש זו המציאות, שלי לפחות.
אני צריך עכשיו לנוח נפשית, לנוח רגשית, לנוח פיסית. פשוט לנוח. אין לי לאן לרוץ כרגע. תחשבו על זה ככה, אם אתם לא בכושר ותתחילו לרוץ בספרינט, מהר מאוד יכאב לכם בצלעות ותצטרכו לנוח שוב אולי ליותר זמן אפילו. אז אני מאוד נזהר על עצמי. היום בצהריים הרגשתי ששבוע הבא אני חוזר לתלם, רץ לעבוד שוב בטירוף, פול טיים ויותר. אבל אני פשוט לא אעמוד בזה. אולי קצת יותר עבודה, אבל לא כרגיל. שיהיה לי מינוס של מליון ימי עבודה פה בקיבוץ, הכי חשוב הבריאות הנפשית שלי.
אז יש כמה דברים שכן יש לחכות להם. יש את הדירה החדשה שאעבור אליה בקרוב - כנראה אמצע ספטמבר. דירה אמיתית, שלושה חדרים, סלון, חדר שינה, חדר עבודה… מעולם לא היה לי דבר כזה. תמיד גרתי בחדר אחד. זה אכן משהו שמרגש אותי, לא כמו שהתרגשתי מהאוטו שאגב מתקרב לאלף קילומטר ראשונים בקילומטרז’ ואני ממש מבסוט ממנו.
אז אני חושב שקשקשתי פה מספיק. סוג חולני של תרפיה עצמית, כתיבה בבלוג, כשחושבים על זה. אז הנה, חשפתי עצמי עוד קצת לזרים יותר וזרים פחות. לא אכפת לי ממש, זה אני, ואם יש למישהו בעיה עם זה, שידחוף אצבע כמו שדוד אומר 
לילה טוב לכולם, ובתקווה גם לי אם ארדם אי פעם.
העז הפוחז.
חודש חדש ואיתו מתחילות תמונות יומיות חדשות. אני מזכיר למי שלא הצביע על תמונת החודש של יוני - לכו להצביע!
והיום צילמתי תמונה של גזע עץ בדרך חזרה לחדר מהמפגש עם המורה שלי לתקשור, וחשבתי להעלות אותו, אבל כשהעליתי את התמונות למחשב גיליתי תמונה הרבה יותר הזויה ומגניבה שצילמתי היום בעבודה של חבר מהעבודה:
לחיצה תגדיל כמובן את התמונה. אדיר הא?
תכננתי לזיין את השכל על זה שצילמתי גזע, ועכשיו אני כביכול מאוד מקורקע, עובד המון וכו, יש לי בית, בלה בלה, אבל אני לא יודע עד כמה אני מחובר לעצמי. אבל זה כבר עניין אחר ותכלס, אין לי כח להכנס לזה בבלוג עכשיו.
יאללה, תעשו חיים, נפגש בתמונה היומית הבאה, שתבוא אינשאללה אפילו מחר.
באמצע העבודה שלי עכשיו, באולפן ההפקות, אני יוצא לסיגריה ורואה את השקיעה המהממת שיש פה הרבה פעמים אך לא תמיד אני עוצר ומסתכל.
“אנחנו חיים בגן עדן”, אמרה עוברת אורח, ואכן כך זה מרגיש לפעמים.
תראו מה זה הכח של החלטה.
היו םקמתי בבוקר בהחלטה שיהיה לי היום יום סבבה, שאף אחד לא יעצבן אותי ואני אהיה מבסוט. ואכן, כך היה. לא היה היו םארוע מיוחד ממש, סתם עוד יום בעבודה, אבל כל היום הזה עבר בסבבה לגמרי, כמו כלום, ממש כמו משחק.
עכשיו חזרתי הביתה ובחמש וחצי יש לי שיעור תקשור. אחר כך יש את הקורס תקשור בערב שאני מדריך בו. בקיצור, איזה יום יא באבא…
יש עוד משהו שיעשה את היום הזה לסבבה לגמרי לחלוטין ואני מקווה שהוא יקרה
יום טוב לכולכם
מהעז האופטימי
כידוע לחלקכם אני חלק מועדת תקשורת של הקיבוץ שלי, בתור מנהל הערוץ טלויזיה המקומי. ב7.5 יצאנו לטיול חביב ובשעה טובה יש גלריה של צילומים שצילמתי בטיול.
http://corky.net/gallery/tikshoret
ובמיטב המסורת, קצת טאמבניילז:
ארוחת בוקר בטבע
ראובן, המדריך
דן מריח תבלינים
ואני כהרגלי - עז.
עברתי יום, אללה יסתור. אתמול בצהריים נרדמתי עד הערב אחרי שעבדתי בוידאו והלכתי בלילה להמשיך לעבוד. חזרתי באחת עשרה וניסיתי לחזור לישון ולא הצלחתי להרדם עד בערך ארבע בבוקר מה שהשאיר לי שעתיים שינה. הגעתי לעבודה ברבע לשבע מעוך, והתחלתי לתת בראש בכוסות קפה. בסביבות עשר התחלתי להרגיש בהיפר מהקפה.
ואז פגשתי את קולמן, בן כיתה שלי שבא לבקר אחרי שלוש שנים שהוא בחו”ל. קשקשנו, קפצנו אלי, בלה בלה בלה והופס שוב צריך לחזור לעבודה.
בינתיים - בותק כבר חזרה מחו”ל, אבל אני כבר במצב שאם אני נוהג זה מסוכן מדי אז כנראה שאראה אותה רק מחר…
נראה לי שאני אחזיק ער עוד קצת ואז בסביבות אחת עשרה גג אני ארדם וסופסוף אשן כמו שצריך…
מחר גם מחכה לי משמרת ערב אבל בשישי אני נוסע עם טאו טאו להופעה של קנגרו! יפי!
עוד מעט אני מסיים את היום עבודה שלי, היום הזה שאני עושה בו את הטלויזיה של הקיבוץ, היום הכייפי שלי בשבוע מבחינת עבודה. ערכתי איזה קליפ מקטעים של אנשים רוקדים מפורימים בקיבוץ בשביל מילויים - אני שם פילרים כאלה עם קאונטר של כמה זמן לשידור הבא כי צריך לעגל את הכל לשעות נוספות. יצא חביב, ועשיתי משהו יצירתי על הדרך שזה לא רע.
אחר כך אני חוזר הביתה ואני ובותק הולכים לרוץ. התחלנו קטע של לרוץ בינתיים זו הפעם השניה אבל אני ממש מקווה להתמיד הפעם. סה"כ יש לנו אחלה נופים, החדר כושר מצ'וקמק ותמיד מלא אנשים, אז מה רע לעשות ריצה קלילה? אחרי הכל אני די נכה אז אני לא רץ כמו אצן תחרותי, רץ בשאנטי שלי, אבל העיקר להרגיש שהגוף עדיין חי.
וזהו לבינתיים. סוף החודש הגיע ואוטוטו פורים ואין לי מושג למה להתחפש יהיה טוב
העז
כמה גשם. לא יאומן. כל השבוע הזה היה גשם. כל פעם שירד גשם כשהייתי בעבודה אמרתי תודה שאני עובד, ותודה שיורד גשם. כשיורד גשם אנשים מתעצלים ללכת לאכול יותר. מי שלא מעודכן, אני עובד כקופאי בחדר אוכל של הקיבוץ רוב השבוע (ומנהל את הערוץ טלויזיה במשרה חלקית) .
אז היו לי שתי משמרות ערב שוממות שבוע שעבר. זה ממש משעמם אבל השעון דופק, השעון הזה שרושם לך שעות עבודה.
היום נסענו לשכניה, לאבא של מעיין. היה טעים כמו תמיד, והיה ממש קר. כל פעם שיצאתי לסיגריה קפאתי לי כמעט. וזהו, חזרנו הקיבוצה.
אני קצת מתגעגע לפעמים לחיי העיר, אבל כשאני מגיע לתל אביב זה עובר לי. קשה להסביר לאנשים שתל אביב זה משהו שבנשמה שלהם (ע"ע מיכל) מה הכיף הגדול לא לחיות בתל אביב. אפשר לנסות להגיד בכמה מילים, שאין כמו השקט והטבע. כשמתחילים להשתגע תמיד אפשר לנסוע לתל אביב ביום שישי ולטייל בבוגרשוב או משהו כזה שמוציא את כל החשק להיות בתוך כל הרעש הזה. אבל עדיין בכל זאת אני מתגעגע קצת לכל השטויות של תל אביב. לדירה המצ'וקמקת, אפילו טלי השותפה המשוגעת פחות נוראית כשהיא בזכרון רחוק, הימים של מסיבות הוודקה במרפסת עם בועז-מיכל-דימה ושות, ערן והשטויות שלו שקופץ לבית כמו קריימר שכזה ובא לספר לי על רעיון חדש שיש לו או משהו כזה, האימונים במכון, הטיולים הליליים חסרי המטרה בהם אתה לא יודע לאן אתה הולך וזה לא משנה, כי מקסימום, חותכים הביתה, ולא צריכים לנסוע שעה נסיעה צפונה… יש עוד המון דברים קטנים כאלה, אבל ככה זה. גם אחרי כמה זמן בתל אביב אתה מתחיל להתגעגע לדברים קטנים מחיי הקיבוץ, כמו המכבסה, המחירים הזולים של הכלבו והמרכולית, האלכוהול הזול בפאב, בלה בלה ידה ידה. אני משער שמה שהייתי באמת רוצה לחוות מתישהו בחיים האלה, זה לא משהו שאני מתגעגע אליו עכשיו, או עושה אותו עכשיו, אלא משהו אחר. מה זה אחר? לא יודע, אם הייתי יודע הוא לא היה אחר. יכול להיות שזה חיים בחו"ל כמו שבותק חולמת, יכול להיות שזה בית יותר רציני כמו זה שאני ובותק נקבל באוגוסט, 3 חדרים, עם סלון חדר שינה וחדר עבודה. כן כן, ממש בית של גדולים. יכול להיות שאני פשוט צריך לקחת חופש מהעבודה ולטייל בארץ או משהו כזה (ברגע שיהיה מזג אויר שמתאים לדברים כאלו).
אני לא ממש סגור על זה אבל שינוי יכול להיות טוב. אני מרגיש קצת שהופס, אני מתחיל לעבור את המשברון הזה שמעיין עברה די בהתחלה פה, כשהיא הרגישה שהיא טובעת בעבודה ורוצה לחיות בחו"ל וכו. חו"ל זו לא מטרה כזו נעלה מבחינתי, זה יותר הקונספט של שינוי, של לעשות משהו חדש לגמרי. לא צורת חיים שנמאסה ולא צורת חיים שאני מתגעגע אליה, משהו חדש. יכול להיות שזה סתם דכאון של רגע לפני תחילת השבוע. מחר בבוקר שביזות יום א'. ואני עדיין לא ישן, כבר כמעט אחת וחצי. מזל שאני מתחיל לעבוד מחר רק ב8. כן, יכול להיות שזה גם בגלל שאני לא ממש נהנה מהעבודה ולא ממש מרגיש שאני ממצה חלק קטן אפילו מהפונציאל שיש לי. אבל הי, מי כן?
זה מפגר, נכון? בשביל מה למדתי מדיה דיגיטלית 4 שנים בקמרה אובסקורה, בשביל להיות קופאי בחדר אוכל? כשלמדתי היו לי פנטזיות אחרות לגמרי. אמרתי לעצמי שאחרי שנה ד' אני אקח שנה של קורסי העשרה וכו ותוך כדי זה אתחיל לבנות תיק עבודות מרשים ובמקביל אנסה להתחיל לעבוד בעבודה פחות יוקרתית אבל בתחום, משהו כמו פרסום וזה. בקיצור- כולם יודעים מה קרה עם קמרה, ואפילו שקמרה חזרה אין את החשק לחזור ללמוד. לפחות לא כרגע. אבל לחיות בתל אביב מתישהו, לא כסטודנט, סתם כבנאדם שחי ועובד וחולם על דירה בצפון, זה משהו שלא ממש עשיתי, ותכננתי, ורק חייתי בתל אה באבילון. יכול להיות שזה לא כזה משנה. החיים יובילו אותי לאן שאני צריך להגיע בסופו של דבר, ואני די LET GO בקטעים האלה. מה שיהיה יהיה.
אופס, חשבתי קצת קדימה. לא מתאים לי. אני חושב שאחזור לחשוב לטווח הקרוב ואקווה רק שיהיה שבוע טוב, לא עמוס בעבודה, עם רגעים כייפים וטובים עם בותק, ושלווה ושמחה פנימית בלתי פוסקת.
לילה טוב לכולם ושבוע טוב!
אור