אור קלפר דוט קום

טוב, אז למי שתהה, הניתוח עבר בהצלחה ואני חי. ביום ראשון בבוקר הגעתי לבית החולים אסותא. התחלתי דרכי בקבלה ומשם הלכתי לבדיקה של רופא מרדים, ומשם למחלקה. קיבלתי חדר גדול עם 3 מיטות, בהתחלה רצו לשים אותי בחדר קטן של 2 אבל משום מה רשמו אותי כנקבה אז ברגע האחרון מצאו לי את החדר הגדול. אחרי ששמו אותי בחדר וחיברו לי את הצ'ופצ'יק לוריד, הזה לאינפוזיה, והלבישו לי שמלה, פשוט חיכיתי שיקחו אותי לחדר ניתוח. הייתי עם אמא ובותק ובאיזשהו שלב אמרו לי לקחת את הכדור הרגעה, יעני את הוואליום - מה שאומר שזמני קרב. אחרי כמה זמןם לקחו אותי לחדרי הניתוח. זו היתה הפעם הראשונה שנכנסתי עירני לחלוטין לחדר ניתוח. המראות שם מפחידים קמעה - כל הכלי חיתוך, ניסור, הפרוז'קטורים הענקיים, המיטה הצרה, חשיפת הזרוע לקבלת זריקת הרדמה והופס. מתעורר בחדר התאוששות. כואב לאללה. אחות שואלת איך אני מרגיש ואני ממלמל שכואב. זריקה. אחרי כמה דקות שוב שואלת איך אני מרגיש, ועדיין, כואב, עוד זריקה, הפעם משהו פחות נרקוטי, לחיזוק מה שנקרא. משם לחדר התאוששות. כל היממה הראשונה היתה סיוט - כל הזמן כואב, וכל פעם שקיבלתי זריקה היתה הקלה לשעתיים בערך, ואז שוב כואב ומחכה לזריקה הבאה וכן הלאה. כל היום גם לא אכלתי (לא שהיה לי תאבון, בכלל אין לי תיאבון השבוע) ושתיתי קצת מים מדי פעם בקשית. יום אחרי התחיל בבוקר עם הזריקה האחרונה בעצם, אחר כך רק כדורים ובאותו יום שיחררו אותי. בבוקר היה קשה לי להאמין אבל אחרי שהרופא ראה אותי התאוששתי, הוא היה מעודד בקטע של תוך כמה ימים לא יכאב וכו. ששון בא לקחת אותי, הייתי עם בותק. נסענו איזה 50 קמ"ש כל הדרך והנסיעה עברה בקלות יחסית. בבית קשה, כל היום כואב, יש לי כדור חזק שמותר לקחת רק כל 8 שעות ובשאר הזמן אופטלגין נוזלי. לבונוס גם נהייתי חולה בימים האחרונים, וזה ממש לא מקל על העניין. יש גם פיזיוטרפיה שהתחלתי כבר, יהיה טוב… היום בותק נסעה לאבא שלה עד מחר. היא רצתה שניסע והחלטתי שאני לא בא כי בא לי כמה שפחות טלטולים ולא מתאים לי נסיעה, אבל התעקשתי שתסע, שלא תוותר על דברים בשבילי יותר מדי. הייתי ממש נזקק רוב הקשר וזה לא נעים לי כבר, אני ממש מקווה שזה הסוף, הניתוח הזה… אז אלינוח בדרך אליי, היא באה לשעשע אותי ולטפל בי קצת, היא עדיין בדרך (עכשיו 21:23) אבל נראה לי שניא כבר קרובה. ששון היה פה קודם והתקלחתי והוא עזר לי להחליף תחבושות וזה, ועכשיו לקחתי את הכדור החזק ואני מתחיל להיות מטושטש… את הפוסט הזה כתבתי בהמשכים, קצת קשה היה אבל הנה כתבתי ואני שולח אותו בדאבל פוסטינג גם לביט וגם לבלוג הנסיוני שלי בדקס שזו מערכת קהילות חדשה שהתחלתי להשתתף בה, יש שם 2 קהילות שלי אחת הנדריקס ואחת מיעו, תרגישו חופשיים להצטרף

אז נתחיל עם הודעה משמחת! בותק חזרה אתמול מחו"ל! מיעו!

ונעבור להודעה אחרת לגמרי - מחר, ב9 בבוקר, בבית החולים אסותא, אני נכנס לניתוח כתף. עקב פריקות חוזרות שהיו לי בשנה האחרונה אין ברירה. למי שמתעניין בפרטים הטכנים, אז הולכים להכניס לי לכתף 3 ברגים שמחברים את הרצועות לכתף, ובכך הרצועות מקבלות מתיחה + בועת אויר שיש בנוזל הסחוס סביב הכתף נסגרת ואחרי תקופת החלמה של 2-3 חודשים ופיזיוטרפיה וכל זה פחות או יותר הכתף יוצאת מטווח סכנה של פריקה חוזרת. הסיפור הולך להיות לי יקר קצת, אבל זה שווה את זה. גם בית חולים פרטי גדול ונעים (נראה לי, ככה מספרים על אסותא), גם אני בחרתי את המנתח שהוא מומחה כתף מספר אחת עם טונות של המלצות, וגם לא הייתי צריך לחכות הרבה בשביל לקבל את התור הזה לניתוח. בדרכים רגילות הייתי צריך לחכות שנה לפחות בשביל לקבל חדר ניתוח ולא הייתי יודע מי ינתח אותי. יש דברים ששווים כל סכום ובריאות זה בהחלט אחד מהם. אז מקווה לחזור אליכם בקרוב, בטח לא יהיה לי כח לכתוב פה בהתחלה בגלל הכאבים וכל זה.

אה, ואתמול חלמתי שיש לי מחשב כף יד.

בימים האחרונים אני מוצא עצמי מוקפץ לעבודה בבקרים (7 בבוקר זה כמעט אמצע הלילה בשבילי אני טיפוס שאוהב להתחיל את היום ב10 לפחות) והבעיה שנוצרת היא עייפות מצטברת. אתמול למשל עבדתי בערוץ המקומי מ6 בבוקר עד 3, אחר כך הייתי צריך לעשות עוד עבודה לערוץ שעשיתי מהבית. היום בבוקר הוקפצתי לעזור אחרי שאתמול היה קשה לי להרדם מהכאבים בכתף מיום שלם של התרוצציות. עכשיו אני בבית אבל אני עובד משמרת ערב גם ומחר גם בוקר וגם ערב וגם אני רוצה מחר להכין את הבית לקראתה של בותק. אני מתגעגע לבותק לאללה. אולי היא פחות מרגישה את זה כי היא עסוקה בלטייל ולבלות, ואני הולך לעבודה, לחדר אוכל, לדואר, לעבוד בוידאו, וחוזר כל פעם לבית נטול בותק. בית נטול בותק זה בית עצוב. קודם כל, הוא יותר מבולגן כצפוי. מאז ראשון אני יושן על הספה, גם כי זה מול הטלויזיה ויותר קל לי ככה וגם כי זה מעט מבאס לישון במיטה הענקית פה בלי בותק. בטח אני נשמע בכיין מבחוץ, אבל מה אני אעשה. מתחילת הקשר שלנו הזמן הכי ארוך שלא היינו ביחד היה בערך הזמן הזה שבותק בחו"ל. אולי זה היה שבוע, אבל לא נראה לי. רק סופ"ש אחד עשינו בנפרד, תחשבו על זה. יכול להיות שזה טוב, השבוע הזה שאנחנו לא יחד. אני למשל לומד להעריך את בותק ולהבין כמה היא חסרה לי כשהיא לא פה. נראה לי שאפילו נינג'ה מתגעגעת. היא לא ממש יודעת לדבר חוץ מלעשות קולות מוזרים ומיאויים שונים, אבל אם היא היתה יכולה לדבר היא בטח כבר היתה שואל "איפה אמא?". אז זהו, עכשיו בא לי לנוח קצת כי ב6 צריך להתחיל לזוז לקראת המשמרת ערב, והלילה כדאי לי לישון טוב כי מחר יום ארוך לפני. היו םדיברתי עם בותק והיא היתה בחנות של מוסיקה, היא אומרת שהיא כבר קנתה לי משהו אבל היא מחפשת לי תקליטים גם כמו שרציתי האמת שהמתנה הכי טובה שהיא יכולה להביא לי היא פשוט לחזור הביתה, אני לא צריך כלום, אבל תקליטים חדשים זה תמיד כיף אז יאללה, צ'או, מיעו, וכו

בותק יפה שלי, אני מתגעגע מאוד. נורא דאגתי לך כי לא עניתם ולא שמעתי מכם כמעט יממה אבל אז התקשרתי לעובדיה והוא אמר שהוא דיבר אתכם בבוקר, והיום בבוקר כבר דיברתי איתך והיה קצר אבל היה טוב לשמוע אותך ועוד יותר טוב לשמוע שאת נהנית. העיקר שתמשיכי להנות, ואנחנו כבר נפגש, 3 ימים למאנאייק!

אתמול בערב בותק טסה ללונדון עם אמא שלה ואחיה גיא העז. הם לא התקשרו עדיין ואני גם מתגעגע וגם נהייתי פולני ואני קצת דואג.

תמונות מההופעה של השוטים פה אצלנו, בגלריה הזאת.

והנה כמה טאמבניילז כטיזר:

וכן אני יודע, הרבה מטושטשות, תתמודדו. זה היה בתנאי צילום לילה בדיגיטלית כשלפעמים לא ראיתי כמעט כלום. עם פלאש היה נורא בגלל העשן על הבמה ובלי פלאש היה קשה. לפחות יצאו כמה תמונות בודדות שאפשר להגדיר כלא רעות.

לא מזמן חזרנו מההופעה של שוטי הנבואה פה בקיבוץ. הופתעתי לגלות כמה אנשים באים לפה להופעה של שוטי הנבואה. כל הדשא היה מפוצץ בקהל, היו פה כמה אלפים טובים! וכולם רוקדים, קופצים רוקדים, מרימים את הידים גבוה לשמים. בותק פחות נהנתה כי היא היתה עייפה והיא אמרה שהם משכו כל שיר וזה לפעמים נכון. כשהם מבצעים שיר שהוא 3 דקות במקור איזה 20 דקות זו גרירה וייבוש. כל הקהל עומד ומחכה, והם נהנים מהתחרעויות פסיכדליות-עלק וזורקים לאויר משפטים נדושים של "כולם זה אחד" ו"אהבה בלהבלה". שמענו את זה מספיק וזה מוצה כבר בשנטריפי 2000 ובברא-שיט 99 ואחר כך אלו היו אנשים שחוזרים על מילים שגם אם הם יפות, גם אם הן חשובות, בצורה הכי שבלונית שיש. אני חושב שהיחידים בארץ שמסוגלים לדבר על אהבה אחווה וכל השאנטי סטאף הזה בלי להמאס אלו איאם כפרה עליהם. סה"כ נהניתי מאוד, קיבלתי תמורה מלאה ואף יותר ל45 שקל. לאורחים מחוץ לקיבוץ אגב זה עלה 80 ש"ח עובדה שממש לא הרתיעה את האנשים שנהרו לקיבוצנו בהמוניהם מכל האיזור ואולי אפילו היו כאלה שבאו מרחוק.

בסופ"ש היינו ביקנעם, קראתי הרבה מהספר שקרן אחותי הביאה לי ליום הולדת, "איש הפח". למי שלא מכיר או שלא שמע עליו, זה ספר מסע בדרום אמריקה משולב בסטלניזם. בינתיים אני בסביבות העמוד ה100 מתוך קרוב ל300 ואני מאוד מאוכזב. מדובר בבנאדם שמתלהב מסאטלות כמו ילד בן 16, מספר על מסע כאילו זה בלוג ומשאיר את כל הדמויות מאוד שטוחות. אל אף דמות הוא לא נותן פירוט ולא נותן לנו להרגיש את האופי. ואז כל הזמן צצות דמויות חדשות, שגם באות שטוחות נשארות שטוחות ועוזבות שטוחות את העלילה השטוחה. בקיצור - ספר שטוח מאוד. מה עוד שהוא ממש לא מעורר אמפתיה בסיסית ואפילו יוצר רושם של בנאדם די אגוצנטרי ומגעיל. הכי מעצבן - כל הקטעים בספר של "ביום שלישי פגשנו את יוסי ולילך עליהם נשמע עוד בהמשך". אני לא צריך את זה! למה אתה מספר לי?! שאני אגלה לבד שעליהם עוד נשמע! וזה קורה לא פעם ולא פעמיים. במשך 100 העמודים הראשונים הקטע הזה קרה לפחות 8 פעמים אם לא יותר ולא ספרתי. ותקראו לי פדנט, אבל יש בספר שגיאות פיסוק! שגיאה נפוצה שראיתי, היא שגיאת פיסוק כזאת: "בלה בלה,בלה בלה". לא יודע למה אבל זה ממש ממש מציק לראות דבר כזה. אותי זה מחרפן לראות אפילו בהודעת אייסיקיו, אז בספר?!

טוב נו, אני מקווה לגמור את הספר הזה כמה שיותר מהר ואולי אחר כך למצוא איזה ספר טוב. חשבתי לכתוב עליו למגזין במה, אבל אני כל כך מרחם על הסופר שיצא לו לקרוא את דעתי. אם אני אצטרך לכתוב עליו 1000 מילה ומעלה סביר להניח שהמילה חרא תחזור על עצמה לפחות 50 פעם.

אז זהו, ושוב - מזל טוב לביט שעבר את האלף הראשון, ונקווה שיהיה יותר יציב באלף הבא (אהם אהם בועז, אהם אהם להשקיע קצת בקורקי הרעועה) לילה טוב לכולם ומיעו.

היום נסעתי עם קרן (אחותי) ובותק לתל-אביב, לתור אצל דוקטור מוזס, מומחה כתף תותח. לפני שבועיים וחצי פרקתי את הכתף בפעם השניה, אז צריך לעשות ניתוח… ב25 לחודש אני עושה את הניתוח בבית חולים פרטי שנמצא בקניון רמת אביב. זה הולך להיות לא זול. יש לי ביטוח כללית מושלם, אז ההשתתפות העצמית בניתוח היא "רק" 3000 שקל, אבל צריך לשלם גם על הברגים המיוחדים שמבריגים איתם את הרצועות או משהו כזה והם עולים 270 דולאר לאחד ואני אצטרך שלושה. סה"כ זה הולך להיות יקר הסיפור הזה אבל שווה את זה. אני גם בחרתי בעצמי את המנתח, דבר שבלתי אפשרי בניתוח בבי"ח רגיל, וגם היום הלכתי אליו ועוד שבועיים וחצי אני אחרי הניתוח. בדרכים רגילות זה יכול לקחת שנה ואפילו יותר לקבל ניתוח. פרקתי כתף פעמיים, אני לא רוצה לפרוק פעם שלישית. אני קצת מבואס וטיפה חושש מהניתוח אבל עברתי כבר כל כך הרבה ניתוחים הרבה יותר מורכבים כבר שזה ממש קטן עליי. ניתוח של שעה שעתיים עם אשפוז ללילה וזהו - הביתה. בדרך חזרה עצרנו בבית הפנקייק בויתקין והיה טעים ומתוק ביותר. אני עדיין מרגיש את זרמי הסוכר בדם המוכרים כל כך אחרי מפגש מרתק של קיבתי עם 2 פנקייקים, שוקולד לבן, מוס שוקולד, גלידה וניל, קצפת וכמובן המון מייפל. אתמול אגב, או יותר נכון שלשום, ביום שלישי, עשיתי את יום העבודה הראשון שלי בחפיפה על הערוץ לקיבוץ. אני הולך להחליף את צור בקרוב והתחלתי ללמוד איך העניינים עובדים, ואני לא מודאג, לפחות לא מהרמה הטכנית. ברמה הטכנית נראה לי שאני אסתדר בקלות, וגם עם הרמה התכנית אני אסתדר לדעתי. מדובר ביום עבודה אחד בשבוע בו אני צריך לבדוק על מה מדברים בעלון ובקיבוץ וכל זה ולמצוא דברים שקשורים לזה לשידור, לשלוף VHSים מהארכיון ולהמיר אותם לפורמט נורמלי יותר (אנחנו משדרים MPEG2 וזה יוצא לא רע בכלל) ולפעמים לעשות תיקוני סאונד וכו. מדובר בלא יותר מ4 אייטמים לשבוע שרצים בLOOP, ויש כל מני עניינים כמו אסיפות וכאלה שצריך לשדר גם. אם הייתי יכול לעשות את זה כFULL TIME JOB זה בכלל היה מעולה. יש לי מלא רעיונות אבל אי אפשר לעשות דברים כאלה ביום עבודה אחד. למשל, הפקות מקור שבועיות קצרצרות, חוץ מהמגזין החודשי שיש. כתבת שטח שכזאת, לטייל עם PD ולשאול אנשים מה דעתם על בלה בלה בלה. בקיצור, נחיה ונראה.

ביום שישי בבוקר יש לי שיננית, בול בזמן. בותק העירה את תשומת ליבי לזה שהשיניים שלי מתחילות להצהיב להן. זה קורה, ובדר"כ כשזה קורה יש שיננית שתלבין. אז ביום שישי אני אוכל לחייך ולסנוור אנשים, YEPI KAI KEI

יאללה, שיהיה יום טוב שבוע טוב וחג שמח (בקרוב יש הרבה כאלה)

העז.

סתעעעעעעעעעעעעעעעעעם

פשוט זה נהיה פופולארי לאחרונה למחוק בלוגים בביט. די דבילי, למה התחלתם בכלל?

התעוררתי היום באיזה 6 ומשהו. כנראה שזה היה ממש רגע אחרי שבותק הלכה לעבודה ונינג'ה התחילה לקפץ בכל הבית ולעשות רעש. כמה רעש יכולה לעשות חתולה כזאת קטנה, זה לא יאומן. אז אחרי שקמתי ועשיתי פיפי וצחצחתי שיניים הייתי צריך לנקות את הארגז חול של נינג'ה ואת השירותים. בלילה אנחנו שמים אותה בשירותים כי אחרת היא לא נותנת לנו לישון, אבל הבעיה היא שהיא חושבת שהקקי שלה זה משחק.אם כל דבר אחר זה משחק בשבילה, למה שהקקי לא יהיה. אז היא מוציאה גושים מהארגז ומפזרת אותם בשירותים. הריח היה בלתי נסבל בשביל בוקר כזה מוקדם, אז הייתי חייב גם לנקות את הארגז כדי שלא יהיה לה מה לפזר עוד. אז עכשיו אני שותה קפה של בוקר, אולי עוד מעט אני אנסה לתקן את הרשת הפנימית פה ואז אני לא אצטרך לגלוש מהפנטיום 3 המעפן שלי, שאותו אגב אני אמור למכור לאביוס אבל לא ברור כבר. עכשיו נינג'ה מתרוצצת קצת בחוץ, מטפסת על עצים וכאלה. איזה כיף להיות חתולה, כל העולם מרתק אותה ומשעשע אותה. זהו, אני עוד עייף, ובמצב האידיאלי הייתי עדיין ישן עכשיו, אבל הגעתי לנקודת האל-חזור, התעוררתי. בוקר טוב עולם.