אור קלפר דוט קום

לו רק היית יודעת
כמה קשה
וכואב
לדחות
אותך

ממשיך לכתוב כאילו לך ושלא תראי אבל יודע שתראי ובטח רוצה שתראי.
היום זה נגמר. באופן מוזר התחושה שלי כרגע היא בעיקר הקלה. הרבה יותר קל לדעת שמשהו נגמר מאשר לא לדעת מה קורה.
בכל זאת יש בי את התקווה. את לא רוצה שאחכה לך ואני לא קורה לזה לחכות, זו פשוט האמונה הזו שאם זה כזה חזק אז זה יחזור ואפילו כפליים.
אמרתי לך כבר שאתמול כשהבנתי משהו מסויים כנראה לא ממש נכון אבל בכל זאת, הרגשתי שאני מתחרפן. אני מצטער על ההודעה המבוהלת והמבולבלת הזו. מה אמור להרגיש בנאדם שחוזר שיכור לבד ופתאום מבין משהו כל כך כואב. זה היה ממש מפחיד. כשאני מנסה לתאר את ההרגשה, זה היה פשוט דפיקות לב בקצב מטורף וחזק. ממש שמעתי את הלב שלי פועם והייתי לבד בבית, שיכור, ממש פחדתי שאני הולך לקבל התקף לב וללכת במקום, מה שנקרא “לב שבור” דו משמעי. התגובה הראשונית של בנאדם במצב כזה הוא להתקשר בטירוף ולרצות לקבל עכשיו תשובה, ועכשיו לכעוס, ועכשיו להגיד “יא כלבה מה את עושה לי”, ואסור לשפוט אדם במצב כזה.

באופן כללי לשפוט אנשים זה לא רעיון טוב לפי הראיה שלי את הדברים היום. בגלל זה אני גם לא שופט אותך. אני רוצה להבין אותך. אני לא יכול. אני יכול להבין, כי אני מכיר נשים שעברו את זה ואת אישה. אבל אני לא יכול להבין את ההרגשה. מה לעשות, אנשים שונים מגיבים שונה למצבים שונים. אבל עם זאת אני לא שופט.

אז בסיכומו של דבר היום נפרדנו. אני המום כבר שבוע מאז שהתחילו העניינים להדרדר אז עכשיו משום מה אני רגוע. בכל זאת אני בהלם שלא יעבור מהר. שנתיים וחצי זה לא קשר שהולך ברגל. אני גם מרגיש שזה לא הסוף. האינטואיציות שלי לא טעו בכל הימים האחרונים ובכל זאת יש את התחושה שגם זה שלב שיעבור. אולי זו תחושה מזוייפת קצת. אחרי כמה ימים שהיית מרוחקת בצורה שמעולם לא היית, ברמות של לא לתת לי לגעת בך אפילו, פתאום אנחנו מתחבקים המון ויש תחושה מזוייפת שאנחנו מתקרבים לרגע, אבל אנחנו בעצם נפרדים.
אולי גם לי לא תזיק תקופה לבד. אולי באמת כל הדבר הזה שקרה רק יחשל אותנו ומתישהו נחזור וזה יהיה יותר חזק וטוב מאי פעם.

אני פשוט מתגעגע. מאוד מתגעגע. אני מתגעגע להמון דברים. כמו שכתבתי בעבר בצורה די עילגת, אני משורר לא משהו כשאני מאושר (מי יודע אולי עכשיו יצאו לי דברים טובים בזכות הבעסה), אני מתגעגע למה שכתבתי אז שאני אוהב.
בשיר שכתבתי שעלה לבמה בזמנו כתבתי על הדברים שאני לא יכול בלי.
עכשיו ברוח הדברים אני מתרגם זאת לגעגוע. כי אצטרך לחיות בלי, לא יודע לכמה זמן.
והרי הגרסא העדכנית:

מתגעגע
לחיוכך הרך
המופנה אליי
ונכנס פנימה
מתגעגע
לנשימת הבוקר שלך
לצידי
מתגעגע
לחיבוקך החם והעוטף
מתגעגע
להליכתך
לעיטושך
מתגעגע
אלייך.

וזהו, נאמר כבר כל כך הרבה ביננו, וביננו לחברים שלנו, משפחה, עד שאין מה לומר אבל תמיד יש את התחושה שיש עוד מה להגיד. ובכל זאת צריך לשתוק בסוף.

אני אוהב אותך ואתמוך בך בכל, ומקבל את הפרידה ולא נלחם עוד. רק רוצה שלא תזכרי אותי כמישהו שנלחם בך. נלחמתי בשם האהבה. ובשם אהבה טהורה באמת באמת.

תקופה של פנטזיות מתנפצות
אמיתות קשות לעיכול שנחשפות
שידור חוזר של החיים שלי

אני לא יודע מה אגיד לך כשאראה אותך
אם בכלל אקבל את ההזדמנות
אבל יש רק שני דברים שאני בטוח בהם

אני אוהב אותך - ברמה הכי גבוהה של אהבה שקיימת
ועם זאת
אני מאוד מאוכזב ממך ולא ציפיתי ממך את זה.