הלם קרב פרק ב'

לפתע מקבל אימייל, כעבור ארבע וחצי שנים מאותו לילה אפל, ה16
ל9 1999. כותב לי אפי, חובש שטיפל בי באותו ערב הפציעה ומזכיר
לי כמה דברים.
את אפי אני לא זוכר, אולי בפנים, שעוד לא ראיתי מאז. מספר על
לילות ששמרנו יחד, על כל סיגריות הנובלס שעישנו בזמן השמירות.
על הסיפורים שסיפרתי על הקיבוץ, ועל המדגה, שם עבדתי לפני
הצבא.
הזכיר לי גם את המאורעות שלפני, שהיו כל כך מוזרים.
יום לפני נערך תרגיל במוצב. בתרגיל, הופלתי כ"פצוע" על ידי
פייגלין, הסמ"פ. אפי, שהיה אז חובש שבא עם הרופא למוצב, החדיר
לי עירוי בתרגיל.יום אחרי.
בום.
אני מתנפץ.
פייגלין אוסף אותי מהכניסה למוצב, גורר אותי פנימה.
כל ההמולה מסביב, אותה אני זוכר במעורפל, באותם רגעים שריחפתי
מלמעלה, ספק חי, ספק לא, מביט על ההמולה סביב גופי המדמם.
אפי מחדיר לי עירוי, באותה היד שהחדיר בתרגיל, כך שהיה לו קל
כי הוא כבר הכיר את הורידים שלי.
אחרי הפציעה עברתי תהליכים רבים. זה התחיל בתהליך שיקום ארוך
שכלל אשפוז ממושך עם ניתוחים. אני כל כך אסיר תודה למשפחתי
וחברי שהיו איתי לאורך כל הדרך.
זכרון עמום.
אמא, יושבת לידי. עושה לי הילינג ואומרת לי "תנשום עמוק,
תירגע".
אחותי הקטנה קרן, אז צעירה, המומה מלראות את אחיה הגדול והחזק
כל כך חסר אונים.
אחות שבאה לרחוץ אותי במיטתי עם ספוג לח וקשיח.
לא אשכח את התחושה חסרת האונים, להיות מקורצף על ידי מישהי
שאני בקושי מכיר, ועל ידי ספוג קשיח ולא נעים.
היו לילות ארוכים בהם לא נרדמתי בבית החולים. לילות ארוכים בהם
בהיתי במסך הטלויזיה הקטן שבחדרי.
המום.
בלילה, מתוך שינה, צורח צרחוות זוועה, כמעט מדי לילה.
עמוס מקלח אותי בחדרי בקיבוץ. כואב לי לאחוז את היד. היא
מוחזקת בצורה רופפת על ידי ברזלים פנימיים, וכל תזוזה קטנה שלה
מרגישה כאילו היא הולכת להתפרק.
והיד,
לא זזה.
משותקת.
מביט בעצב על הגיטרה שלי.
"מתי כבר תנגן בי? היו לנו ימים יפים יחד".
והכאבים בגוף ממשיכים אל תוך הלב.
והיד,
לא זזה.
חודשים על חודשים שמתנועע על כסא גלגלים.
והיד משותקת והרגל אף כן.
ובדיקות, וטיפולים, וכאבים, וסיוטים.
הבוקר של פורים,
עושה דמיון מודרך כמו בכל בוקר.
מנסה להזיז את היד.
וזזה אצבע! והאושר עילאי!
יד שמאל קמה לחיים!
הללויה!
חנוכה בבית הספר, באתי לנגן. חזרתי לנגן אצל אסף, המורה שלי
שלימד אותי מאז שהייתי פישר קטן ששומע רק מטליקה בגיל 14.
נורית, ממגמת המוסיקה, שלימדה אותי בתיכון, מציגה אותי:
"אני רוצה להציג בפניכם נס. נס חנוכה משלנו.
אור נפצע בלבנון, ובעקבות הפציעה היד שלו היתה משותקת שנה.
הוא נלחם וחזר לנגן והיום הוא יופיע לנו עם ההרכב של אסף".
מחיאות כפיים, ואני מנגן 3 סטנדרטים ומשתולל על בלוז שמזמן לא
ניגנתי. בטח לא מול קהל. קהל של ילדי תיכון אמנם, אך קהל.
קרו עוד כל כך הרבה דברים מאז, הבנתי כל כך הרבה דברים.
אחד הדברים שהבנתי הוא שהכי חשוב להיות טוב, והכי חשוב לחיות
בשמחה. החיים הם דבר שברירי מדי, חבל לא לנצלם עד הסוף.
הסיוטים אמנם חוזרים מדי פעם, המחשבות על אותו יום, חולפות
בראשי לפחות פעם ביום.
אך דבר אחד חשוב הבנתי.
אין דבר בחיים שאי אפשר להתמודד איתו, אין משבר שלא ניתן
לעבור
.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *