הלם קרב פרק ה'

אז עבר עשור או קצת יותר או קצת פחות והרבה דברים השתנו.
מאז שנה אחרי לבנון השניה היו לי כמה שנים טובות בהן הכרתי את אשתי המדהימה טלי ונולדו לנו שני ילדים מתוקים מקסימים ומרגשים. אהבה אין סופית והודיה על כל הטוב הזה.

עם זאת, חוויתי החמרה של הפוסט טראומה בשנים האחרונות.
ילדים זו שמחה אבל זה גם מלא חרדה. כמובן גם כשיש הרבה יש את הפחד לאבד. אז לפני כמה שנים יצאתי למסע.
מסע בעקבות עצמי, עיבוד חוויות הלחימה. באתי לאגף השיקום ואמרתי אני לא רוצה כסף, לא רוצה עוד אחוזים. אני רוצה טיפול. זה אחרי שחיפשתי עזרה והקלה קצת בעמותות שונות של מלאכים החל מ"לא מפקירים פצועים בשטח" ועד "אחים לחיים" ואחד השיאים במסע של עמותת "בשביל המחר".
עם אח יקר איתמר גם מהפצועים בשטח וגם במסע בבשביל המחר
אחיה אח יקר מהמסע בבשביל המחר ועוד חבר למסעות יובל.


עברתי טיפול בעזרת מחשב, אימון למח בעצם להתמודד במצבי לחץ. התחלתי טיפוח פסיכולוגי שוב לאחר 16 שנה הפסקה. השיא של סגירת המעגל היה במפגש מרגש שאשתי יזמה של אנשים טובים ויקרים שהיו איתי שם ברותם בליל הפציעה. במפגש גיליתי הרבה פרטים חדשים על הפציעה שלי. הרבה זוויות חדשות. ברק אחי היקר שסיפר לי מה שחששתי ממנו, שהארוע שרט אותו. גורי, החובש שהציל אותי ומאז נהיינו בקשרים טובים גם המשפחות והילדים. כל זה קרה לכבוד עשרים שנה לפציעה. לפני כשנתיים היה גם מפגש של נוב7. היום שמעתי שוב מאפי, אותו חובש שמוזכר בפרק ב'. סגירת מעגל נוספת וקבוצה מתגבשת למפגשים עתידיים עם עוד חברים שלא היו אז.

מפגש לציון עשרים שנה לפציעה מימין לשמאל – אני, וזאנה האגדי, דותן החופ"ל, ברק המלך, גורי חובש העל, עומר לוטם הצעיר, לירן האח וטאו טאו מלך הדובים

עם טאו טאו וגורי בהופעה של אביב גדג' בבארבי

עם ברק שוורץ האחד והיחיד

עם הדון קורלאון וזאנה

פציעולדת 20

היום לפני עשרים שנה, הייתי בן עשרים. ביום שנפצעתי הייתי אמור לצאת הביתה, מאז עשרים שנה מחכה לרגע השחרור.

מוצב רותם או בשמו המקורי ראס ביאדה מזמן לא בבעלותנו, אבל חלק ממני נשאר וישאר שם. מטרים ספורים מהכניסה למוצב, איפה שנפגשתי עם הפצמר ששינה את חיי לעד.

מאז גם הגעתי להישגים רבים ובראשם אשתי והילדים המושלמים שלנו. מהיום כל יום יהיה יום יותר שבו אני חי מאז הפציעה. יותר ממחצית החיים, החיים החדשים שלי.

שום דבר לא נעלם ולא מופסק, אותה שניה של פיצוץ תשאר תמיד ואיתה אצטרך ללמוד להמשיך לחיות, אפילו מתחייב לעצמי לשאוף להיות מאושר תמיד.

לפני כשבועיים נפגשתי עם חברים מהמסייעת שהיו איתי בפציעה ונתנו לי זוויות מטורפות על הארוע. כמה וכמה חורים בזכרון התמלאו מחדש, מצד אחד סגירת מעגל מצד שני הכל התחדד. היום אחגוג עם חלקם את החיים, עם כל הכאבים הפיזים והנפשיים שאני סוחב איתי מאז. כי מוכרחים להמשיך.

יום הזכרון 2019

עוד לא באה הצפירה הארוכה והקשה וכמו בכל שנה היום הזה לא קל לי בכלל.

כל מי שאיבד מישהו, חבר, בן משפחה, וגם כאלה שאיבדו חלק מעצמם יודע שלא צריך יום לזכור. זוכרים כל השנה, כל רגע.

המלחמה היום יומית היא להמשיך לחיות. גם אלו שחזרו משדות הקרב ומשהו בהם מת. הניצוץ כבה לו לתוך האימה של המלחמה. כל בוקר יכול להיות מלחמה לצאת מהמיטה ולהיות לכאורה נורמלי.

אני נפצעתי בלבנון ב99 כשהיינו ברצועת הביטחון. קצת לפני היציאה. זה לא היה מבצע, בטח לא מלחמה. קראו לזה קו מבצעי, כל שבוע היו פצועים והרוגים והכל פה התנהל כאילו לא קורה שם כלום. לא פעם ולא פעמיים חשבתי שאם הייתי מת אולי הייתי נהיה גיבור, היו מדפיסים חולצות שלי ועושים מרוצים על שמי, הופעות בטח ועוד…

כשאתה מנסה לחזור למציאות מהתופת זה לא קל בכלל ורבים לא מצליחים. כשיש משפחה ועבודה יש במה להאחז. כשרגע אחרי פלאשבק מארוע טראומתי אתה מנער את הראש ומחייך לילדים וממשיך, כשאתה מרגיש משותק בכל הגוף אבל מקפיץ עצמך מהמיטה כי יש הרבה מה לעשות או לנסות…

שנים שההתמודדות שלי עם יום הזכרון השתנתה. בשנים הראשונות גם אם הייתי עוד בכסא גלגלים או מדדה על קביים התעקשתי לעמוד ולהיות בכל טקס, להוקיר את אלו שכבר לא יוכלו לעמוד או בכלל לחיות. חמלה ענקית לכל המשפחות שאיבדו את היקר מכל.

עם השנים זה נעשה לי קשה. לפעמים לא מצאתי את הכוחות להגיע לטקסים ואלו הארוכים בבתי הקברות כבר מזמן אני לא אורח בהם. רק לטקס עם הצפירה הקצרה. איכשהו כל השנים גם עבדתי ביום של הצפירה הארוכה והקשה ביותר. היום נשברתי והלכתי הביתה לפני זה. להיות לבד ברגעים האלו של, הצפירה שלא נגמרת, רגעים שמעלים חזרה טראומות בנפש, כל זעקות האימה, ריח אבק השריפה, הדם ופחד המוות. כמובן גם כל אלו שלא חזרו משם. אלו שהיום היו יכולים להיות בעלי משפחות, קריירה, חיים…

אז השנה אכיר תודה ענקית על כך שלא רק שאני לא ברשימת הנופלים, השגתי לא מעט. אשה מדהימה שאיכשהו מצליחה להחזיק מעמד, אשה חזקה ומדהימה. שני ילדים מקסימים ונבונים שרואים ומרגישים הכל. שנדע רק להחזיק את ההישגים ולצלוח על הקשיים של היום הזה, ובכלל החיים האלו. חלקם נגמרו, וכמו שאומרת הקלישאה במותם ציוו עלינו חיים.

ובקשה אחרונה מהעם בציון. נזכור גם את אלו שאמנם חזרו חיים משדה הקרב, אבל חלק מהם מת שם תחת אש. גם שם לא חסרים גיבורים.

את אני והptsd

את אני והptsd
יוצאים יחד למסע
אלמד מי את
תלמדי מי אני
וביחד בכל יום
ננסה לנצח את הptsd

נצעד רחוק אין לי ספק
ניפול קצת בדרך
ואז נקום
נריב, נשבר ונתפרק
ורק שבסוף כל יום נסיים
בלהתחבק

יזכור

יזכור עם ישראל את מתיו
ישכח בקלות את פצועיו
את נכיו וחלשיו

יום הזכרון שלי לעצמי
מעצמי
בלעדיי

הפעם לקחתי אוויר,
צללתי ממש ממש קצת,
ושרדתי את זה שוב.
עובדה,
אני לא רשום בשמות הנופלים.

ברוכים הבאים

פוסט נבחר

ברוכים הבאים לאתר שלי
באתר אפרסם יצירות שונות שלי של שירה, פרוזה, צילום ציור ועוד.
כמו כן באתר עלולים לעלות פוסטים יותר בלוגיים, סיקורים ביקורות ומה שיתחשק.
האתר מתעדכן תמיד ולאט לאט יהיו בו יותר ויותר תכנים.
גלישה נעימה
ממני אור

ידiע גם כ / AKA:
העז שעושה מיעו
Wicked-Wacko
clapper420

פציעולדת 17

יום הולדת לפציעה
היא כבר בת 17
ואני כבר בן 37
ועדיין

היום הזה חקוק לי בכל הגוף
כל יום אני חי אותו מחדש
ה16.9.99

כל כאב ברגל או ביד
ישר מזכיר את כאב התופת
של הרסיסים חודרים
מרסקים וממיסים כל מה שבדרך.
עצמות
גידים
עורקים
עצבים.

היד אמורה היתה להקטע בכלל,
אז טכנית
אני אמור לשמוח שיש מה שיכאב.

לך תסביר לאנשים שלא יודעים
מה זה אומר בכלל
הלם קרב.
פוסט טראומה.

לך תסביר
שמגיל עשרים
אחד החלומות שלי
זה לבכות.

לך תסביר
שגם כשאתה חוזר למסלול
עובד
מקים משפחה
עדיין – הוא שם.
אותו יום ארור
שכנראה ואצטרך לחיות אותו
עד שאמות
שוב.