הלם קרב פרק ה'

אז עבר עשור או קצת יותר או קצת פחות והרבה דברים השתנו.
מאז שנה אחרי לבנון השניה היו לי כמה שנים טובות בהן הכרתי את אשתי המדהימה טלי ונולדו לנו שני ילדים מתוקים מקסימים ומרגשים. אהבה אין סופית והודיה על כל הטוב הזה.

עם זאת, חוויתי החמרה של הפוסט טראומה בשנים האחרונות.
ילדים זו שמחה אבל זה גם מלא חרדה. כמובן גם כשיש הרבה יש את הפחד לאבד. אז לפני כמה שנים יצאתי למסע.
מסע בעקבות עצמי, עיבוד חוויות הלחימה. באתי לאגף השיקום ואמרתי אני לא רוצה כסף, לא רוצה עוד אחוזים. אני רוצה טיפול. זה אחרי שחיפשתי עזרה והקלה קצת בעמותות שונות של מלאכים החל מ"לא מפקירים פצועים בשטח" ועד "אחים לחיים" ואחד השיאים במסע של עמותת "בשביל המחר".
עם אח יקר איתמר גם מהפצועים בשטח וגם במסע בבשביל המחר
אחיה אח יקר מהמסע בבשביל המחר ועוד חבר למסעות יובל.


עברתי טיפול בעזרת מחשב, אימון למח בעצם להתמודד במצבי לחץ. התחלתי טיפוח פסיכולוגי שוב לאחר 16 שנה הפסקה. השיא של סגירת המעגל היה במפגש מרגש שאשתי יזמה של אנשים טובים ויקרים שהיו איתי שם ברותם בליל הפציעה. במפגש גיליתי הרבה פרטים חדשים על הפציעה שלי. הרבה זוויות חדשות. ברק אחי היקר שסיפר לי מה שחששתי ממנו, שהארוע שרט אותו. גורי, החובש שהציל אותי ומאז נהיינו בקשרים טובים גם המשפחות והילדים. כל זה קרה לכבוד עשרים שנה לפציעה. לפני כשנתיים היה גם מפגש של נוב7. היום שמעתי שוב מאפי, אותו חובש שמוזכר בפרק ב'. סגירת מעגל נוספת וקבוצה מתגבשת למפגשים עתידיים עם עוד חברים שלא היו אז.

מפגש לציון עשרים שנה לפציעה מימין לשמאל – אני, וזאנה האגדי, דותן החופ"ל, ברק המלך, גורי חובש העל, עומר לוטם הצעיר, לירן האח וטאו טאו מלך הדובים

עם טאו טאו וגורי בהופעה של אביב גדג' בבארבי

עם ברק שוורץ האחד והיחיד

עם הדון קורלאון וזאנה

יום הזכרון 2019

עוד לא באה הצפירה הארוכה והקשה וכמו בכל שנה היום הזה לא קל לי בכלל.

כל מי שאיבד מישהו, חבר, בן משפחה, וגם כאלה שאיבדו חלק מעצמם יודע שלא צריך יום לזכור. זוכרים כל השנה, כל רגע.

המלחמה היום יומית היא להמשיך לחיות. גם אלו שחזרו משדות הקרב ומשהו בהם מת. הניצוץ כבה לו לתוך האימה של המלחמה. כל בוקר יכול להיות מלחמה לצאת מהמיטה ולהיות לכאורה נורמלי.

אני נפצעתי בלבנון ב99 כשהיינו ברצועת הביטחון. קצת לפני היציאה. זה לא היה מבצע, בטח לא מלחמה. קראו לזה קו מבצעי, כל שבוע היו פצועים והרוגים והכל פה התנהל כאילו לא קורה שם כלום. לא פעם ולא פעמיים חשבתי שאם הייתי מת אולי הייתי נהיה גיבור, היו מדפיסים חולצות שלי ועושים מרוצים על שמי, הופעות בטח ועוד…

כשאתה מנסה לחזור למציאות מהתופת זה לא קל בכלל ורבים לא מצליחים. כשיש משפחה ועבודה יש במה להאחז. כשרגע אחרי פלאשבק מארוע טראומתי אתה מנער את הראש ומחייך לילדים וממשיך, כשאתה מרגיש משותק בכל הגוף אבל מקפיץ עצמך מהמיטה כי יש הרבה מה לעשות או לנסות…

שנים שההתמודדות שלי עם יום הזכרון השתנתה. בשנים הראשונות גם אם הייתי עוד בכסא גלגלים או מדדה על קביים התעקשתי לעמוד ולהיות בכל טקס, להוקיר את אלו שכבר לא יוכלו לעמוד או בכלל לחיות. חמלה ענקית לכל המשפחות שאיבדו את היקר מכל.

עם השנים זה נעשה לי קשה. לפעמים לא מצאתי את הכוחות להגיע לטקסים ואלו הארוכים בבתי הקברות כבר מזמן אני לא אורח בהם. רק לטקס עם הצפירה הקצרה. איכשהו כל השנים גם עבדתי ביום של הצפירה הארוכה והקשה ביותר. היום נשברתי והלכתי הביתה לפני זה. להיות לבד ברגעים האלו של, הצפירה שלא נגמרת, רגעים שמעלים חזרה טראומות בנפש, כל זעקות האימה, ריח אבק השריפה, הדם ופחד המוות. כמובן גם כל אלו שלא חזרו משם. אלו שהיום היו יכולים להיות בעלי משפחות, קריירה, חיים…

אז השנה אכיר תודה ענקית על כך שלא רק שאני לא ברשימת הנופלים, השגתי לא מעט. אשה מדהימה שאיכשהו מצליחה להחזיק מעמד, אשה חזקה ומדהימה. שני ילדים מקסימים ונבונים שרואים ומרגישים הכל. שנדע רק להחזיק את ההישגים ולצלוח על הקשיים של היום הזה, ובכלל החיים האלו. חלקם נגמרו, וכמו שאומרת הקלישאה במותם ציוו עלינו חיים.

ובקשה אחרונה מהעם בציון. נזכור גם את אלו שאמנם חזרו חיים משדה הקרב, אבל חלק מהם מת שם תחת אש. גם שם לא חסרים גיבורים.

הלם קרב פרק ד'

קיץ 2006

בבוקר אחד תמים החלה לה מלחמת לבנון השניה. מדינה שלמה בהלם,
מלחמה. אזעקות. יורדים למקלטים, נכנסים לממ"דים, חתיכת סרט.
ובצה"ל מתווספים חיילים נוספים לקבוצת הלומי הקרב.

אזעקה. היום נפלו טילים בחיפה.
אני רץ.
רץ על חיי.
איפה יש פה מקלט?
התעוררתי מהאזעקה. עוד לא צחצחתי שיניים. הפנים שלי
דביקות. חם לי ואני מפחד.
אני רץ בשבילי הקיבוץ, האויר נקי, הציפורים מצייצות.
בתוך ראשי יש פיצוצים.
בתוך ראשי אני רץ בשדה קרב.
הלב מתקתק בקצב רצחני
ואני בתוך כל זה
כל כך לבד ומפוחד.

יום אחרי
חידשתי דרכון
קניתי זוג כרטיסים לאמסטרדם
ונעלמתי לשלושה שבועות של אופוריה
וכדורים?
עברה יותר משנה ואני עדיין לוקח.

כשהייתי באמסטרדם הכל היה יותר קל. זה היה רחוק. רחוק זה טוב,
זה לא מוחשי. אם אתה מסתובב כל היום ברחובות אמסטרדם, הולך
למוזאונים, בית אנה פראנק, מופעי רחוב וכל השאר, ובסוף היום
רואה CNN, אין דבר זה שם, זה לא פה.
בכל זאת – כשההלם קרב מבצבץ ומגיח, זה נהיה חלק מהחיים. אפשר
להגיד שמתרגלים לזה. אז כשרחוקים קצת יותר קל.

בלילה שחזרתי לארץ ראיתי את הפנים של המשפחה שלי.
"לא רצינו להדאיג אותך אבל המצב לא ממש טוב, פגעו כבר בחדרה
אתמול".
עוד קצת להתמודד. זה יעבור.לא נשאר כבר גרוש ואי אפשר עוד
לברוח.

חזרתי לטיפול מלא אצל הפסיכיאטר שלי, פעם בשבוע, שהתחיל איתי
תהליך פסיכוטרפיה. שזה אומר בגדול – אני מדבר, הוא רושם. אמנם
עשינו רק שלושה מפגשים כאלה אבל כבר הבנתי לאן זה חותר.

וכל זה קרה בדיוק בחודש שחשבתי שהכל הולך להיות טוב.
כי ככה זה עם ההלם קרב, הוא תמיד מגיע כשאתה הכי פחות מצפה לו.

23.9.2007

הלם קרב פרק ג'

נכתב ב2.2.2005

חלפו כבר יותר מ-5 שנים. אני חי לי חיים משלי. מתגורר בדירה
במרכז תל אביב, עם שני שותפים. חוגג שנה עם חברתי מעיין, שהיא
הדבר הטוב ביותר שקרה לי באותה תקופה. ויוצר.הרבה. באובססיביות.
חלפו כבר יותר מ-5 שנים, ועדיין אני חוזר לאותו מקום, כל יום.
זה לרוב קורה בחושך, בלבד, אפילו לא רק, אפילו כשמעיין כבר
נרדמה, ואני יושב מול המחשב שעות, בוהה באתרים, מנסה לנקות את
המחשבה מאותם רגעים אפלים.
בום.
אחד גדול.
בום-אחד-גדול-שמחריש-לרגע-הכל.
וכאב.
אוי, כאב.
כאב של גיהנום.
התבגרתי, אף הזדקנתי. אני כבר ילד גדול, בן 25, אבל עדיין ילד.
הצלחתי למצוא מסלול בחיים, פחות או יותר.
אני בשנה הרביעית ללימודיי, לימודי אנימציה ואמנות.
את סרט הגמר שלי אני עושה על הפציעה.
התעסקות, בלתי פוסקת, בעבר שהיה ולא נגמר.
ייתכן אף שלא יעבור.
הוא חלק ממני.דותן מחדיר לי את זריקת המורפיום הראשונה לאחר הפציעה.
כואב לי ואני צורח ואני בתוך תופת של גיהנום וסבל ומועקה.
כואב לי.
אני לא יכול! אני סובל!
שמישהו יעלים ממני את הכאב!גם בתוך החיים המושלמים ביותר יש כאב.
הוא חלק בלתי נפרד אצל אנשים רבים.
אינני רואה עצמי כקורבן.
אינני רואה פציעה זו כדבר נוראי שקרה רק לי.קשה לי, להבין את השאלות הטיפשיות והאינפנטיליות ביותר.
למה?
ככה.


הלם קרב פרק ד'

הלם קרב פרק ב'

לפתע מקבל אימייל, כעבור ארבע וחצי שנים מאותו לילה אפל, ה16
ל9 1999. כותב לי אפי, חובש שטיפל בי באותו ערב הפציעה ומזכיר
לי כמה דברים.
את אפי אני לא זוכר, אולי בפנים, שעוד לא ראיתי מאז. מספר על
לילות ששמרנו יחד, על כל סיגריות הנובלס שעישנו בזמן השמירות.
על הסיפורים שסיפרתי על הקיבוץ, ועל המדגה, שם עבדתי לפני
הצבא.
הזכיר לי גם את המאורעות שלפני, שהיו כל כך מוזרים.
יום לפני נערך תרגיל במוצב. בתרגיל, הופלתי כ"פצוע" על ידי
פייגלין, הסמ"פ. אפי, שהיה אז חובש שבא עם הרופא למוצב, החדיר
לי עירוי בתרגיל.יום אחרי.
בום.
אני מתנפץ.
פייגלין אוסף אותי מהכניסה למוצב, גורר אותי פנימה.
כל ההמולה מסביב, אותה אני זוכר במעורפל, באותם רגעים שריחפתי
מלמעלה, ספק חי, ספק לא, מביט על ההמולה סביב גופי המדמם.
אפי מחדיר לי עירוי, באותה היד שהחדיר בתרגיל, כך שהיה לו קל
כי הוא כבר הכיר את הורידים שלי.
אחרי הפציעה עברתי תהליכים רבים. זה התחיל בתהליך שיקום ארוך
שכלל אשפוז ממושך עם ניתוחים. אני כל כך אסיר תודה למשפחתי
וחברי שהיו איתי לאורך כל הדרך.
זכרון עמום.
אמא, יושבת לידי. עושה לי הילינג ואומרת לי "תנשום עמוק,
תירגע".
אחותי הקטנה קרן, אז צעירה, המומה מלראות את אחיה הגדול והחזק
כל כך חסר אונים.
אחות שבאה לרחוץ אותי במיטתי עם ספוג לח וקשיח.
לא אשכח את התחושה חסרת האונים, להיות מקורצף על ידי מישהי
שאני בקושי מכיר, ועל ידי ספוג קשיח ולא נעים.
היו לילות ארוכים בהם לא נרדמתי בבית החולים. לילות ארוכים בהם
בהיתי במסך הטלויזיה הקטן שבחדרי.
המום.
בלילה, מתוך שינה, צורח צרחוות זוועה, כמעט מדי לילה.
עמוס מקלח אותי בחדרי בקיבוץ. כואב לי לאחוז את היד. היא
מוחזקת בצורה רופפת על ידי ברזלים פנימיים, וכל תזוזה קטנה שלה
מרגישה כאילו היא הולכת להתפרק.
והיד,
לא זזה.
משותקת.
מביט בעצב על הגיטרה שלי.
"מתי כבר תנגן בי? היו לנו ימים יפים יחד".
והכאבים בגוף ממשיכים אל תוך הלב.
והיד,
לא זזה.
חודשים על חודשים שמתנועע על כסא גלגלים.
והיד משותקת והרגל אף כן.
ובדיקות, וטיפולים, וכאבים, וסיוטים.
הבוקר של פורים,
עושה דמיון מודרך כמו בכל בוקר.
מנסה להזיז את היד.
וזזה אצבע! והאושר עילאי!
יד שמאל קמה לחיים!
הללויה!
חנוכה בבית הספר, באתי לנגן. חזרתי לנגן אצל אסף, המורה שלי
שלימד אותי מאז שהייתי פישר קטן ששומע רק מטליקה בגיל 14.
נורית, ממגמת המוסיקה, שלימדה אותי בתיכון, מציגה אותי:
"אני רוצה להציג בפניכם נס. נס חנוכה משלנו.
אור נפצע בלבנון, ובעקבות הפציעה היד שלו היתה משותקת שנה.
הוא נלחם וחזר לנגן והיום הוא יופיע לנו עם ההרכב של אסף".
מחיאות כפיים, ואני מנגן 3 סטנדרטים ומשתולל על בלוז שמזמן לא
ניגנתי. בטח לא מול קהל. קהל של ילדי תיכון אמנם, אך קהל.
קרו עוד כל כך הרבה דברים מאז, הבנתי כל כך הרבה דברים.
אחד הדברים שהבנתי הוא שהכי חשוב להיות טוב, והכי חשוב לחיות
בשמחה. החיים הם דבר שברירי מדי, חבל לא לנצלם עד הסוף.
הסיוטים אמנם חוזרים מדי פעם, המחשבות על אותו יום, חולפות
בראשי לפחות פעם ביום.
אך דבר אחד חשוב הבנתי.
אין דבר בחיים שאי אפשר להתמודד איתו, אין משבר שלא ניתן
לעבור
.

הלם קרב פרק א'

לפני זה הייתי בן אדם אחר.
אין לי ספק בזה.
לפעמים אני אפילו מסתכל על תמונות שלי מאז, מלפני, נזכר בדברים שקרו לי אז, לפני, והכל נראה כל כך מנותק ממני.
זה נראה לי כל כך לא אני.
זה נראה לי לא קשור, סיפור אחר לגמרי.
הכל השתנה אז, ב16 לספטמבר 1999, בשעה 23:00 במוצב רותם, מוצב מערבי חודר בלבנון, כ14 קילומטרים בפנים.
אותו יום בבוקר הוצבתי לתורנות מטבח, אני ושטראוס, חבר מהמפלוגה. פלוגה מסייעת 932 בנח"ל, לוחמים בקו הקדמי.
שבועות כבר שלא יצאנו הבייתה.
הבגדים דבוקים לגוף עם הזיעה, הגרביים דבוקות לרגליים, הכל מסריח.
תרתי משמע.
אוכלים טוסטים במטבח ב4 בבוקר ומרגישים מלכי העולם.
היום באה שיירה, אני ושטראוס יוצאים הבייתה, אז שמו אותנו בתורנות מטבח שנטחן קצת צעירות. כבר היינו לקראת קבלת הוותיקות בפלוגה, מעמד נכסף לו מחכים 8 חודשים העוברים בטחינות של שמירות ומטבחים ועוד דברים מסריחים, שוב, תרתי משמע.
השיירה הגיעה, ערב עכשיו.
הגיעו צעירים ממחזור גיוס אוגוסט 8, איתן, חבר שלי עוד מהבית ספר, ועוד חבר שלו מהמחזור שלו מחליפים אותי ואת שטראוס במטבח.
איתן היה איתי בבית ספר ולמדנו יחד, הוא הבן של אלוף פיקוד צפון אז בטח ייצא ממנו לפחות רמטכ"ל, כך חשבנו, אז לפני זה שיהיה קצת במטבח מה יש.
הגיעו חבילות מהבית.
גלויה מאמא, "המלאכים שומרים עליך", עם קצת מילות דאגה והרבה איחולים שאשוב הביתה מהר.
עוד דף מצוייר מאחי הקטן אופק, הוא היה אז בן 5 בערך, וגם אחותי קרן כתבה כמה דברים יפים.
ועוגיות, וסיגריות. פקט שלם של נובלס.
טחבתי שתי קופסאות לכיס, הדלקתי סיגריה, חילקתי את שאר הקופסאות לחברים שלא יוצאים הביתה, וישבתי עם וזאנה על סיגריה, להרגע קצת מכל הסירחון במטבח.
מנדל הרס"פ מטייל במוצב, מחפש אנשים גדולים וחזקים.
יש בחוץ גנרטור שצריך להעמיס. הגנרטור התקלקל מההפגזה האחרונה שהייתה במוצב ועכשיו הביאו לנו אחד חדש.
"קלפר קום קום צריכים אותך".
לא עוזרים הסיפורים שכל היום הייתי במטבח, וזאנה מצחקק עליי, ומוסיף למנדל שהוא חלש ולא גדול וחזק כמוני.
אנוכי לוקח את השכפ"ץ ושם עליי ויוצא החוצה ללא רצון יותר מדי.
מגיעים לגנרטור, מתחברים אליו עם כבל.
מתחילים למשוך אותו כדי להעמיס.
הוא ממש כבד.
מזיעים.

בום אדיר.
כולם רצים לכל הכיוונים.
מפגיזים אותנו והפעם זה קרוב.
רץ וקופץ מתחת למשאית, מוצא ליידי את לירן.
הלב מתקתק מהר מאוד.
שם מהר את הקסדה על הראש.
נופלים עוד פגזים.
זה פה, בתוך המתחם שלנו.
עפים חלקיקי סלעים שנשברים מהפגזים הנופלים.
חושב מהר.
אומר ללירן, "זה לא מקום בטוח המשאית הזאת לא ממוגנת".
"נרוץ למוצב בהפוגה?" שואל לירן.
אני בתוך כל הפחד מהנהן.
רועד מפחד.
רועד.
האדרנלין בגופי מחזיק אותי דרוך כמו פנתר לפני הצייד.
הנה ההפוגה.
קדימה לרוץ.
רץ הכי מהר שרצתי בחיים שלי, רואה את לירן רץ מלפניי.
רצים לכיוון המוצב.
המוצב מתקרב.
מתקרב עוד ועוד.

בום.
הבום הכי חזק ששמעתי בחיים שלי.
קדמה לו שריקה קצרה מאוד.
הכל נפסק.
לא שמעתי כלום.
כאב אדיר בכל גופי.
אני רואה את לירן מלפני רץ וצועק לו "לירן נפצעתי".
צורח מכאב.
מאית שניה אחר כך כבר ראיתי הכל שחור ואז הכל אדום.
מרגיש ברגע הפיצוץ את ידי נתלשת מעליי.
תחושה זוועתית.
תופס את יד שמאל עם יד ימין תוך כדי שמטיל מעליי את הנשק שלי.
מרגיש את רגל ימין נמסה מחום, מתפרקת מעליי.
רץ עם כל זה.
הכל שחור.
שוכב על הגב וצורח.
הכל חשוך במוצב. כנראה שהתפוצץ הגנרטור.
כאבי תופת.
בחיי לא הרגשתי כאבים שכאלו.
דותן, החובש הראשי שלנו, מחלק פקודות לשאר החובשים.
גור מנסה לטפל ביד שלי, אני צורח, "אל תגע", הוא מסביר לי שהוא חייב לחבוש את זה בחוסר אונים.
עוד לא יצא לו לראות דבר כזה.
מרגיש כאב חד וחזק ביד שמאל, מרגיש אותה מנותקת מהגוף.
חם ושורף.
מרגיש מאוד רטוב בכל הגוף ומשער שאני מלא בדם.
דותן מתחיל לגזור את בגדיי מלמטה למעלה.
מרגיש את הרגל שלי נשפכת החוצה כשהוא מוריד את הנעל.
מרגיש את כל הדם זורם.
צורח כל הזמן הזה.
כאבי תופת.
ייסורים.
כאב שאי אפשר עוד לסבול.
צועק שאין לי רגל, ולא עוזר שדותן אומר לי שאני לא ידאג, שיש לי רגל.
הסמג"ד שלי מעליי.
אותה דמות סמכותית גדולה וחזקה מעליי, לחוץ, צורח בקשר שיביאו כבר חילוץ.
"דותן תעשה שלא יכאב" אני צועק.
"אל תדאג קלפר אני נותן לך מורפיום עכשיו".
שתי זריקות ישר אל תוך הוריד יחד עם העירוי שאני מקבל.
הקלה כמעט מיידית, אך הכאב עדיין חזק, ואני עדיין צורח.
מתחיל להטשטש, על סף ההכרה, דותן דואג שאני יהיה בהכרה.
יבש לי בשפתיים אני חייב לשתות.
מביאים לי לשתות מכפית.
אני רוצה לשתות והרבה.
אסור .
רק מהכפית.
קר לי בכל הגוף וכואב.
כולי רטוב.
הכאבים לא מפסיקים.
שומע מהקשר שיורים טילים על המסוק.
אי אפשר לחלץ אותי במסוק.
"תעיפו אותו מפה כבר" הסמג"ד ממשיך לצעוק בקריזה.
קושרים אותי לאלונקה.
מרימים.
כאבי תופת.
אני כל הזמן מרגיש את היד שלי מתנתקת מהגוף שלי.
וזה כואב.
כמו שלא כאב לי בחיים.
עומדים ביציאה מהמוצב.
אביב, שלפניי כמה ימים הגיע למוצב, מסתכל עליי ומראה לי את הדם שלי על כל החולצה שלו וצועק "קלפר תראה הדם שלך עליי, כבוד!".
בכוחות האחרונים של הגרון שלי אני צועק לתוך המוצב מהאלונקה, "אני אוהב אותכם מסייעת!!".
והכאבים לא מפסיקים.
ומתחילים לצאת איתי החוצה ואני צורח מכאבים שיילכו איתי בעדינות אך המצב מסוכן.
בכל רגע עלולים שוב להפגיז אותנו.
פחד וכאב מלווים בכאב ופחד.
ומכניסים אותי למשאית, גורי מחזיק לי את הזרוע ודותן את הרגל חזק חזק עם התחבושת.
שומרים שאני לא יאבד יותר מדי דם.
אני מבין מהדיבורים שנחתך לי העורק הראשי ברגל.
המשאית מתחילה לנסוע ומחזיקים לי את האלונקה צמוד צמוד לרצפה.
הדרך היתה ארוכה.
הדרך שעברה הכי לאט בחיים שלי.
עוד הפגיזו את המשאית שבה הייתי. התפוצץ גלגל ואנחנו ממשיכים לנסוע על הג'אנטים, מפיצים ניצוצות לכל עבר.
כאבי תופת.
עד שהגענו לגבול, שם העבירו אותי לאמבולנס אזרחי שייקח אותי לבית חולים נהריה.
"קלפר תהיה חזק" דותן צועק לי והדלתות נסגרות ומתחילים לנסוע.
"תחזיק לי את היד" אני צורח לחובשת שליידי באמבולנס, "היא נופלת ממני".
אין מילים שיכולות לתאר את התחושה הזוועתית שחשתי.
מגיע לביה"ח נהריה, מטיסים אותי פנימה על האלונקה.
בדרך פנימה שומע את הרופאים והאחיות שואלים אחד את השניה מי זה ואני צורח, לא יודע מאיפה הכח, את שמי, מספר תעודת זהות, מספר אישי וטלפון בבית.
הרופא מוריד תחבושות ובוחן, אני שומע אותו מאבחן שבר פתוח עם ריסוק בזרוע.
שואל אם כואב לי ואני עונה שמאוד.
מקבל עוד שתי מנות מורפיום.
עכשיו כבר אני מתחיל לצלול לתוך המורפיום.
כבר לא חש כמעט כאבים.
מביאים לי פלאפון ומתקשרים הבייתה, אמא שלי עונה מבוהלת.
"אמא נפצעתי אני בבי"ח בנהריה".
"היא יכולה לבוא לבקר?" אפילו שאלתי את האחות בתמימות.
"אני בסדר אמא בואי לבקר אותי. מכניסים אותי לניתוח עכשיו".
לוקחים אותי לחדר רנטגן כולי מעורפל מצלמים את היד ואני רואה מראה לא הגיוני.
רואה את עצם הזרוע שלי מפורקת לכמה חלקים.
אני נכנס לחדר ניתוח, איפשהוא בדרך שם כבר איבדתי הכרה.
יש גבול לכמה אפשר לסבול.


בום
פוקח עיניים
הכל לבן
אחות באה להוציא אותי
כולם פה
כל החברים
אמא זוהרת בלבן באה אליי
כולם מלווים אותי
למחלקה אורטופדית
שם אני רואה את אלכסיי, חבר שנפצע לפניי שבועיים, מצרפים אותי לחדר שלו.
"לוחה, באתי לבקר" אמרתי לו בהומור.
פה החל החלק השני בחיי בו הייתי צריך לעשות הכל מההתחלה.
פה המשיכו החיים, אך לא כרגיל.
ה16 בספטמבר 1999 לא מניח לי ורודף אותי יום יום.
שם החיים שלי התחלקו לשניים.
כל מה שהיה קודם כבר לא קיים.
ואני גם לא אותו אדם.
לעולם כבר לא אהיה אותו אדם.

הלם קרב פרק ב'

אל דף היצירה בבמה חדשה