היום לפני עשרים שנה, הייתי בן עשרים. ביום שנפצעתי הייתי אמור לצאת הביתה, מאז עשרים שנה מחכה לרגע השחרור.
מוצב רותם או בשמו המקורי ראס ביאדה מזמן לא בבעלותנו, אבל חלק ממני נשאר וישאר שם. מטרים ספורים מהכניסה למוצב, איפה שנפגשתי עם הפצמר ששינה את חיי לעד.
מאז גם הגעתי להישגים רבים ובראשם אשתי והילדים המושלמים שלנו. מהיום כל יום יהיה יום יותר שבו אני חי מאז הפציעה. יותר ממחצית החיים, החיים החדשים שלי.
שום דבר לא נעלם ולא מופסק, אותה שניה של פיצוץ תשאר תמיד ואיתה אצטרך ללמוד להמשיך לחיות, אפילו מתחייב לעצמי לשאוף להיות מאושר תמיד.
לפני כשבועיים נפגשתי עם חברים מהמסייעת שהיו איתי בפציעה ונתנו לי זוויות מטורפות על הארוע. כמה וכמה חורים בזכרון התמלאו מחדש, מצד אחד סגירת מעגל מצד שני הכל התחדד. היום אחגוג עם חלקם את החיים, עם כל הכאבים הפיזים והנפשיים שאני סוחב איתי מאז. כי מוכרחים להמשיך.