ענבר שלנו בגיל 7 חודשים
לומד תנועות חדשות ומתכונן
בייבי גואה
להגיב
ארכיון פוסטים מאת: Or Clapper
ענבר רוקד מטליקה
ענבר שלנו בן 7 חודשים מפזז לצלילי מטאליקה
להקת עדיוס – זיקנה (הקלטה מחזרה)
היו זמנים במקלט…
שיר מקורי מילים יוסי גידסי לחן עידן צורי בביצוע להקת עדיוס 2015
מהו שמי? (סנופ כלבלבי כלב)
איוווואיייווואוייוווכלב (הפצצה)
איוווואיייווואיייוווכלב
סנופ כלבלבי כלב
סנופ כלבלבי כלב
ממעמקי החיים, בחזרה לשכונה
סנופ כלבלבי כלב האדיר כן אבל של הרופא
הלך סולו על התחת, אבל זה אותו הדבר
בחוף מכמורת שירתתי את המקל שלי
עקוב אחרי, עקוב אחרי, עקוב אחרי, אבל אל תאבד אחיזה
תשע טריזיי של ייזר בשביל לדפוק את החרא הזה למעלה
אז אני לא מחזיק שום דבר אחורה
ודופק אמהות יש לי חמש על השק של העשרים
זה כך ולמעשה זו עובדה (עכברוש רוש רוש רוש)
כי אני לא מהסס לשים ערס על משכבו בשלום
מה השם המזדיין שלי?
סנופ כלבלבי כלב
סנופ כלבלבי כלב
זה להשתחוות לוואו הזוחל
צורחים כן צועקים, סנופ כלבלבי כלב
בבית הדופק אמהות כמו כל יום
מוריד חרא עם כושי מר ד"ר דרה
כמו שאמרתי, כושים לא יכול להתעסק עם זה
וכושים לא יכול להתעסק עם זה
חרא שאני זורק כי אתה יודע שזה לא יפסיק
מר אחד שמונה שבע על שוטר דופק אמהות
תיק תק לא הגיע האקדח רק ביצים ותרנגול
שודד את דופקי האמהות ואז הורג אותם
ואז אני צועד מבעד לערפל ואני זוחל דרך הערפיח
כי אני סנופ כלבלבי (מי?) כלבלבי (מה?) כלבלבי [כלב]
סנופ כלבלבי כלב
סנופ כלבלבי כלב
עכשיו פשוט לזרוק את הידיים באוויר המזדיין
ולהזיז אותם כאילו לא אכפת לכם
כן לגלגל את הטחוב, ולשפוך את השתיה
ולהזהר (למה?) כי כלבלבי פה בשטח
יש לי בוכטות בבנק
החרא שלי על מכה, לגיטימי, עכשיו אני על תנאי, לטייל
עם הכאפה של הכלב מאחורי
ועמוק בתוכך זונה שם אולי תמצאי אותי
משכיבה את זה, משחקת בחוטיני
היא רוצה את הכושי עם האגוזים הגדולים ביותר, ונחשו מה?
הוא אני, ואני זה הוא, רזה עם התורן מוטה
מה השם המזדיין שלי?
סנופ כלבלבי כלב
סנופ כלבלבי כלב
דיוקן עצמי מ2007
הלם קרב פרק ד'
קיץ 2006
בבוקר אחד תמים החלה לה מלחמת לבנון השניה. מדינה שלמה בהלם,
מלחמה. אזעקות. יורדים למקלטים, נכנסים לממ"דים, חתיכת סרט.
ובצה"ל מתווספים חיילים נוספים לקבוצת הלומי הקרב.
אזעקה. היום נפלו טילים בחיפה.
אני רץ.
רץ על חיי.
איפה יש פה מקלט?
התעוררתי מהאזעקה. עוד לא צחצחתי שיניים. הפנים שלי
דביקות. חם לי ואני מפחד.
אני רץ בשבילי הקיבוץ, האויר נקי, הציפורים מצייצות.
בתוך ראשי יש פיצוצים.
בתוך ראשי אני רץ בשדה קרב.
הלב מתקתק בקצב רצחני
ואני בתוך כל זה
כל כך לבד ומפוחד.
יום אחרי
חידשתי דרכון
קניתי זוג כרטיסים לאמסטרדם
ונעלמתי לשלושה שבועות של אופוריה
וכדורים?
עברה יותר משנה ואני עדיין לוקח.
כשהייתי באמסטרדם הכל היה יותר קל. זה היה רחוק. רחוק זה טוב,
זה לא מוחשי. אם אתה מסתובב כל היום ברחובות אמסטרדם, הולך
למוזאונים, בית אנה פראנק, מופעי רחוב וכל השאר, ובסוף היום
רואה CNN, אין דבר זה שם, זה לא פה.
בכל זאת – כשההלם קרב מבצבץ ומגיח, זה נהיה חלק מהחיים. אפשר
להגיד שמתרגלים לזה. אז כשרחוקים קצת יותר קל.
בלילה שחזרתי לארץ ראיתי את הפנים של המשפחה שלי.
"לא רצינו להדאיג אותך אבל המצב לא ממש טוב, פגעו כבר בחדרה
אתמול".
עוד קצת להתמודד. זה יעבור.לא נשאר כבר גרוש ואי אפשר עוד
לברוח.
חזרתי לטיפול מלא אצל הפסיכיאטר שלי, פעם בשבוע, שהתחיל איתי
תהליך פסיכוטרפיה. שזה אומר בגדול – אני מדבר, הוא רושם. אמנם
עשינו רק שלושה מפגשים כאלה אבל כבר הבנתי לאן זה חותר.
וכל זה קרה בדיוק בחודש שחשבתי שהכל הולך להיות טוב.
כי ככה זה עם ההלם קרב, הוא תמיד מגיע כשאתה הכי פחות מצפה לו.
23.9.2007
שלום חנוך בהופעה במעגן מיכאל 16.9.2007
הלם קרב פרק ג'
נכתב ב2.2.2005
חלפו כבר יותר מ-5 שנים. אני חי לי חיים משלי. מתגורר בדירה
במרכז תל אביב, עם שני שותפים. חוגג שנה עם חברתי מעיין, שהיא
הדבר הטוב ביותר שקרה לי באותה תקופה. ויוצר.הרבה. באובססיביות.
במרכז תל אביב, עם שני שותפים. חוגג שנה עם חברתי מעיין, שהיא
הדבר הטוב ביותר שקרה לי באותה תקופה. ויוצר.הרבה. באובססיביות.
חלפו כבר יותר מ-5 שנים, ועדיין אני חוזר לאותו מקום, כל יום.
זה לרוב קורה בחושך, בלבד, אפילו לא רק, אפילו כשמעיין כבר
נרדמה, ואני יושב מול המחשב שעות, בוהה באתרים, מנסה לנקות את
המחשבה מאותם רגעים אפלים.
זה לרוב קורה בחושך, בלבד, אפילו לא רק, אפילו כשמעיין כבר
נרדמה, ואני יושב מול המחשב שעות, בוהה באתרים, מנסה לנקות את
המחשבה מאותם רגעים אפלים.
בום.
אחד גדול.
בום-אחד-גדול-שמחריש-לרגע-הכל.
וכאב.
אוי, כאב.
כאב של גיהנום.
אחד גדול.
בום-אחד-גדול-שמחריש-לרגע-הכל.
וכאב.
אוי, כאב.
כאב של גיהנום.
התבגרתי, אף הזדקנתי. אני כבר ילד גדול, בן 25, אבל עדיין ילד.
הצלחתי למצוא מסלול בחיים, פחות או יותר.
אני בשנה הרביעית ללימודיי, לימודי אנימציה ואמנות.
את סרט הגמר שלי אני עושה על הפציעה.
התעסקות, בלתי פוסקת, בעבר שהיה ולא נגמר.
ייתכן אף שלא יעבור.
הוא חלק ממני.דותן מחדיר לי את זריקת המורפיום הראשונה לאחר הפציעה.
כואב לי ואני צורח ואני בתוך תופת של גיהנום וסבל ומועקה.
כואב לי.
אני לא יכול! אני סובל!
שמישהו יעלים ממני את הכאב!גם בתוך החיים המושלמים ביותר יש כאב.
הוא חלק בלתי נפרד אצל אנשים רבים.
אינני רואה עצמי כקורבן.
אינני רואה פציעה זו כדבר נוראי שקרה רק לי.קשה לי, להבין את השאלות הטיפשיות והאינפנטיליות ביותר.
למה?
ככה.
הצלחתי למצוא מסלול בחיים, פחות או יותר.
אני בשנה הרביעית ללימודיי, לימודי אנימציה ואמנות.
את סרט הגמר שלי אני עושה על הפציעה.
התעסקות, בלתי פוסקת, בעבר שהיה ולא נגמר.
ייתכן אף שלא יעבור.
הוא חלק ממני.דותן מחדיר לי את זריקת המורפיום הראשונה לאחר הפציעה.
כואב לי ואני צורח ואני בתוך תופת של גיהנום וסבל ומועקה.
כואב לי.
אני לא יכול! אני סובל!
שמישהו יעלים ממני את הכאב!גם בתוך החיים המושלמים ביותר יש כאב.
הוא חלק בלתי נפרד אצל אנשים רבים.
אינני רואה עצמי כקורבן.
אינני רואה פציעה זו כדבר נוראי שקרה רק לי.קשה לי, להבין את השאלות הטיפשיות והאינפנטיליות ביותר.
למה?
ככה.
הלם קרב פרק ב'
לפתע מקבל אימייל, כעבור ארבע וחצי שנים מאותו לילה אפל, ה16
ל9 1999. כותב לי אפי, חובש שטיפל בי באותו ערב הפציעה ומזכיר
לי כמה דברים.
את אפי אני לא זוכר, אולי בפנים, שעוד לא ראיתי מאז. מספר על
לילות ששמרנו יחד, על כל סיגריות הנובלס שעישנו בזמן השמירות.
על הסיפורים שסיפרתי על הקיבוץ, ועל המדגה, שם עבדתי לפני
הצבא.
הזכיר לי גם את המאורעות שלפני, שהיו כל כך מוזרים.
פייגלין, הסמ"פ. אפי, שהיה אז חובש שבא עם הרופא למוצב, החדיר
לי עירוי בתרגיל.יום אחרי.
בום.
אני מתנפץ.
פייגלין אוסף אותי מהכניסה למוצב, גורר אותי פנימה.
כל ההמולה מסביב, אותה אני זוכר במעורפל, באותם רגעים שריחפתי
מלמעלה, ספק חי, ספק לא, מביט על ההמולה סביב גופי המדמם.
אפי מחדיר לי עירוי, באותה היד שהחדיר בתרגיל, כך שהיה לו קל
כי הוא כבר הכיר את הורידים שלי.
ל9 1999. כותב לי אפי, חובש שטיפל בי באותו ערב הפציעה ומזכיר
לי כמה דברים.
את אפי אני לא זוכר, אולי בפנים, שעוד לא ראיתי מאז. מספר על
לילות ששמרנו יחד, על כל סיגריות הנובלס שעישנו בזמן השמירות.
על הסיפורים שסיפרתי על הקיבוץ, ועל המדגה, שם עבדתי לפני
הצבא.
הזכיר לי גם את המאורעות שלפני, שהיו כל כך מוזרים.
פייגלין, הסמ"פ. אפי, שהיה אז חובש שבא עם הרופא למוצב, החדיר
לי עירוי בתרגיל.יום אחרי.
בום.
אני מתנפץ.
פייגלין אוסף אותי מהכניסה למוצב, גורר אותי פנימה.
כל ההמולה מסביב, אותה אני זוכר במעורפל, באותם רגעים שריחפתי
מלמעלה, ספק חי, ספק לא, מביט על ההמולה סביב גופי המדמם.
אפי מחדיר לי עירוי, באותה היד שהחדיר בתרגיל, כך שהיה לו קל
כי הוא כבר הכיר את הורידים שלי.
אחרי הפציעה עברתי תהליכים רבים. זה התחיל בתהליך שיקום ארוך
שכלל אשפוז ממושך עם ניתוחים. אני כל כך אסיר תודה למשפחתי
וחברי שהיו איתי לאורך כל הדרך.
זכרון עמום.
אמא, יושבת לידי. עושה לי הילינג ואומרת לי "תנשום עמוק,
תירגע".
אחותי הקטנה קרן, אז צעירה, המומה מלראות את אחיה הגדול והחזק
כל כך חסר אונים.
אחות שבאה לרחוץ אותי במיטתי עם ספוג לח וקשיח.
לא אשכח את התחושה חסרת האונים, להיות מקורצף על ידי מישהי
שאני בקושי מכיר, ועל ידי ספוג קשיח ולא נעים.
היו לילות ארוכים בהם לא נרדמתי בבית החולים. לילות ארוכים בהם
בהיתי במסך הטלויזיה הקטן שבחדרי.
המום.
בלילה, מתוך שינה, צורח צרחוות זוועה, כמעט מדי לילה.
שכלל אשפוז ממושך עם ניתוחים. אני כל כך אסיר תודה למשפחתי
וחברי שהיו איתי לאורך כל הדרך.
זכרון עמום.
אמא, יושבת לידי. עושה לי הילינג ואומרת לי "תנשום עמוק,
תירגע".
אחותי הקטנה קרן, אז צעירה, המומה מלראות את אחיה הגדול והחזק
כל כך חסר אונים.
אחות שבאה לרחוץ אותי במיטתי עם ספוג לח וקשיח.
לא אשכח את התחושה חסרת האונים, להיות מקורצף על ידי מישהי
שאני בקושי מכיר, ועל ידי ספוג קשיח ולא נעים.
היו לילות ארוכים בהם לא נרדמתי בבית החולים. לילות ארוכים בהם
בהיתי במסך הטלויזיה הקטן שבחדרי.
המום.
בלילה, מתוך שינה, צורח צרחוות זוועה, כמעט מדי לילה.
עמוס מקלח אותי בחדרי בקיבוץ. כואב לי לאחוז את היד. היא
מוחזקת בצורה רופפת על ידי ברזלים פנימיים, וכל תזוזה קטנה שלה
מרגישה כאילו היא הולכת להתפרק.
מוחזקת בצורה רופפת על ידי ברזלים פנימיים, וכל תזוזה קטנה שלה
מרגישה כאילו היא הולכת להתפרק.
והיד,
לא זזה.
משותקת.
מביט בעצב על הגיטרה שלי.
"מתי כבר תנגן בי? היו לנו ימים יפים יחד".
והכאבים בגוף ממשיכים אל תוך הלב.
והיד,
לא זזה.
לא זזה.
משותקת.
מביט בעצב על הגיטרה שלי.
"מתי כבר תנגן בי? היו לנו ימים יפים יחד".
והכאבים בגוף ממשיכים אל תוך הלב.
והיד,
לא זזה.
חודשים על חודשים שמתנועע על כסא גלגלים.
והיד משותקת והרגל אף כן.
ובדיקות, וטיפולים, וכאבים, וסיוטים.
והיד משותקת והרגל אף כן.
ובדיקות, וטיפולים, וכאבים, וסיוטים.
הבוקר של פורים,
עושה דמיון מודרך כמו בכל בוקר.
מנסה להזיז את היד.
וזזה אצבע! והאושר עילאי!
יד שמאל קמה לחיים!
הללויה!
עושה דמיון מודרך כמו בכל בוקר.
מנסה להזיז את היד.
וזזה אצבע! והאושר עילאי!
יד שמאל קמה לחיים!
הללויה!
חנוכה בבית הספר, באתי לנגן. חזרתי לנגן אצל אסף, המורה שלי
שלימד אותי מאז שהייתי פישר קטן ששומע רק מטליקה בגיל 14.
נורית, ממגמת המוסיקה, שלימדה אותי בתיכון, מציגה אותי:
"אני רוצה להציג בפניכם נס. נס חנוכה משלנו.
אור נפצע בלבנון, ובעקבות הפציעה היד שלו היתה משותקת שנה.
הוא נלחם וחזר לנגן והיום הוא יופיע לנו עם ההרכב של אסף".
מחיאות כפיים, ואני מנגן 3 סטנדרטים ומשתולל על בלוז שמזמן לא
ניגנתי. בטח לא מול קהל. קהל של ילדי תיכון אמנם, אך קהל.
שלימד אותי מאז שהייתי פישר קטן ששומע רק מטליקה בגיל 14.
נורית, ממגמת המוסיקה, שלימדה אותי בתיכון, מציגה אותי:
"אני רוצה להציג בפניכם נס. נס חנוכה משלנו.
אור נפצע בלבנון, ובעקבות הפציעה היד שלו היתה משותקת שנה.
הוא נלחם וחזר לנגן והיום הוא יופיע לנו עם ההרכב של אסף".
מחיאות כפיים, ואני מנגן 3 סטנדרטים ומשתולל על בלוז שמזמן לא
ניגנתי. בטח לא מול קהל. קהל של ילדי תיכון אמנם, אך קהל.
קרו עוד כל כך הרבה דברים מאז, הבנתי כל כך הרבה דברים.
אחד הדברים שהבנתי הוא שהכי חשוב להיות טוב, והכי חשוב לחיות
בשמחה. החיים הם דבר שברירי מדי, חבל לא לנצלם עד הסוף.
הסיוטים אמנם חוזרים מדי פעם, המחשבות על אותו יום, חולפות
בראשי לפחות פעם ביום.
אך דבר אחד חשוב הבנתי.
אין דבר בחיים שאי אפשר להתמודד איתו, אין משבר שלא ניתן
לעבור.
אחד הדברים שהבנתי הוא שהכי חשוב להיות טוב, והכי חשוב לחיות
בשמחה. החיים הם דבר שברירי מדי, חבל לא לנצלם עד הסוף.
הסיוטים אמנם חוזרים מדי פעם, המחשבות על אותו יום, חולפות
בראשי לפחות פעם ביום.
אך דבר אחד חשוב הבנתי.
אין דבר בחיים שאי אפשר להתמודד איתו, אין משבר שלא ניתן
לעבור.
6.5.2004
ושוב
נכתב ב15.11.2003
ושוב
אותה צריבה בבית החזה
ושוב
אותה מלנכוליה קשה
ובלתי מרפה
ושוב
תחושת השבירה
ושוב
הרצון העז
להשאר שלם
ושוב
קיבה ריקה
כיומיים
ושוב
נפילה.