בבוקר אחד תמים החלה לה מלחמת לבנון השניה. מדינה שלמה בהלם,
מלחמה. אזעקות. יורדים למקלטים, נכנסים לממ"דים, חתיכת סרט.
ובצה"ל מתווספים חיילים נוספים לקבוצת הלומי הקרב.

אזעקה. היום נפלו טילים בחיפה.
אני רץ.
רץ על חיי.
איפה יש פה מקלט?
התעוררתי מהאזעקה. עוד לא צחצחתי שיניים. הפנים שלי
דביקות. חם לי ואני מפחד.
אני רץ בשבילי הקיבוץ, האויר נקי, הציפורים מצייצות.
בתוך ראשי יש פיצוצים.
בתוך ראשי אני רץ בשדה קרב.
הלב מתקתק בקצב רצחני
ואני בתוך כל זה
כל כך לבד ומפוחד.

יום אחרי
חידשתי דרכון
קניתי זוג כרטיסים לאמסטרדם
ונעלמתי לשלושה שבועות של אופוריה
וכדורים?
עברה יותר משנה ואני עדיין לוקח.

כשהייתי באמסטרדם הכל היה יותר קל. זה היה רחוק. רחוק זה טוב,
זה לא מוחשי. אם אתה מסתובב כל היום ברחובות אמסטרדם, הולך
למוזאונים, בית אנה פראנק, מופעי רחוב וכל השאר, ובסוף היום
רואה CNN, אין דבר זה שם, זה לא פה.
בכל זאת – כשההלם קרב מבצבץ ומגיח, זה נהיה חלק מהחיים. אפשר
להגיד שמתרגלים לזה. אז כשרחוקים קצת יותר קל.

בלילה שחזרתי לארץ ראיתי את הפנים של המשפחה שלי.
"לא רצינו להדאיג אותך אבל המצב לא ממש טוב, פגעו כבר בחדרה
אתמול".
עוד קצת להתמודד. זה יעבור.לא נשאר כבר גרוש ואי אפשר עוד
לברוח.

חזרתי לטיפול מלא אצל הפסיכיאטר שלי, פעם בשבוע, שהתחיל איתי
תהליך פסיכוטרפיה. שזה אומר בגדול – אני מדבר, הוא רושם. אמנם
עשינו רק שלושה מפגשים כאלה אבל כבר הבנתי לאן זה חותר.

וכל זה קרה בדיוק בחודש שחשבתי שהכל הולך להיות טוב.
כי ככה זה עם ההלם קרב, הוא תמיד מגיע כשאתה הכי פחות מצפה לו.