PTSD | Or Clapper dot com

*נכתב ב3.6.2003*

חיי הם ביצה עמוקה של כאב
חיי הם ביצה עמוקה של סבל
הביצה שחורה ואפלה
חשוכה
וקר בה
נורא

חיי מלאים רגעי שבר
רגעי התפרקות
רעדים
ולחץ בחזה

רגעי האושר היפים
נשארים בזיכרון
ולבי כמהה אליהם
לבי כמהה אל החום

לבי כואב
לבי לחוץ
ריאותי ריקות כבר מאוויר
עיניי יבשות כבר מהדמעות

ואני בכלל חשבתי
שדמעות כבר לא יהיו
ואני בכלל חשבתי
שהגעתי לנחלה

חיי ממשיכים לכאוב
כל כך הרבה

הלילות כל כך ארוכים
הלילות אפלים וקרים
הלילות הכי קשים
עם החושך הזה
חושך של מוות.

לפני זה הייתי בן אדם אחר.
אין לי ספק בזה.
לפעמים אני אפילו מסתכל על תמונות שלי מאז, מלפני, נזכר בדברים שקרו לי אז, לפני, והכל נראה כל כך מנותק ממני.
זה נראה לי כל כך לא אני.
זה נראה לי לא קשור, סיפור אחר לגמרי.
הכל השתנה אז, ב16 לספטמבר 1999, בשעה 23:00 במוצב רותם, מוצב מערבי חודר בלבנון, כ14 קילומטרים בפנים.
אותו יום בבוקר הוצבתי לתורנות מטבח, אני ושטראוס, חבר מהמפלוגה. פלוגה מסייעת 932 בנח"ל, לוחמים בקו הקדמי.
שבועות כבר שלא יצאנו הבייתה.
הבגדים דבוקים לגוף עם הזיעה, הגרביים דבוקות לרגליים, הכל מסריח.
תרתי משמע.
אוכלים טוסטים במטבח ב4 בבוקר ומרגישים מלכי העולם.
היום באה שיירה, אני ושטראוס יוצאים הבייתה, אז שמו אותנו בתורנות מטבח שנטחן קצת צעירות. כבר היינו לקראת קבלת הוותיקות בפלוגה, מעמד נכסף לו מחכים 8 חודשים העוברים בטחינות של שמירות ומטבחים ועוד דברים מסריחים, שוב, תרתי משמע.
השיירה הגיעה, ערב עכשיו.
הגיעו צעירים ממחזור גיוס אוגוסט 8, איתן, חבר שלי עוד מהבית ספר, ועוד חבר שלו מהמחזור שלו מחליפים אותי ואת שטראוס במטבח.
איתן היה איתי בבית ספר ולמדנו יחד, הוא הבן של אלוף פיקוד צפון אז בטח ייצא ממנו לפחות רמטכ"ל, כך חשבנו, אז לפני זה שיהיה קצת במטבח מה יש.
הגיעו חבילות מהבית.
גלויה מאמא, "המלאכים שומרים עליך", עם קצת מילות דאגה והרבה איחולים שאשוב הביתה מהר.
עוד דף מצוייר מאחי הקטן אופק, הוא היה אז בן 5 בערך, וגם אחותי קרן כתבה כמה דברים יפים.
ועוגיות, וסיגריות. פקט שלם של נובלס.
טחבתי שתי קופסאות לכיס, הדלקתי סיגריה, חילקתי את שאר הקופסאות לחברים שלא יוצאים הביתה, וישבתי עם וזאנה על סיגריה, להרגע קצת מכל הסירחון במטבח.
מנדל הרס"פ מטייל במוצב, מחפש אנשים גדולים וחזקים.
יש בחוץ גנרטור שצריך להעמיס. הגנרטור התקלקל מההפגזה האחרונה שהייתה במוצב ועכשיו הביאו לנו אחד חדש.
"קלפר קום קום צריכים אותך".
לא עוזרים הסיפורים שכל היום הייתי במטבח, וזאנה מצחקק עליי, ומוסיף למנדל שהוא חלש ולא גדול וחזק כמוני.
אנוכי לוקח את השכפ"ץ ושם עליי ויוצא החוצה ללא רצון יותר מדי.
מגיעים לגנרטור, מתחברים אליו עם כבל.
מתחילים למשוך אותו כדי להעמיס.
הוא ממש כבד.
מזיעים.

בום אדיר.
כולם רצים לכל הכיוונים.
מפגיזים אותנו והפעם זה קרוב.
רץ וקופץ מתחת למשאית, מוצא ליידי את לירן.
הלב מתקתק מהר מאוד.
שם מהר את הקסדה על הראש.
נופלים עוד פגזים.
זה פה, בתוך המתחם שלנו.
עפים חלקיקי סלעים שנשברים מהפגזים הנופלים.
חושב מהר.
אומר ללירן, "זה לא מקום בטוח המשאית הזאת לא ממוגנת".
"נרוץ למוצב בהפוגה?" שואל לירן.
אני בתוך כל הפחד מהנהן.
רועד מפחד.
רועד.
האדרנלין בגופי מחזיק אותי דרוך כמו פנתר לפני הצייד.
הנה ההפוגה.
קדימה לרוץ.
רץ הכי מהר שרצתי בחיים שלי, רואה את לירן רץ מלפניי.
רצים לכיוון המוצב.
המוצב מתקרב.
מתקרב עוד ועוד.

בום.
הבום הכי חזק ששמעתי בחיים שלי.
קדמה לו שריקה קצרה מאוד.
הכל נפסק.
לא שמעתי כלום.
כאב אדיר בכל גופי.
אני רואה את לירן מלפני רץ וצועק לו "לירן נפצעתי".
צורח מכאב.
מאית שניה אחר כך כבר ראיתי הכל שחור ואז הכל אדום.
מרגיש ברגע הפיצוץ את ידי נתלשת מעליי.
תחושה זוועתית.
תופס את יד שמאל עם יד ימין תוך כדי שמטיל מעליי את הנשק שלי.
מרגיש את רגל ימין נמסה מחום, מתפרקת מעליי.
רץ עם כל זה.
הכל שחור.
שוכב על הגב וצורח.
הכל חשוך במוצב. כנראה שהתפוצץ הגנרטור.
כאבי תופת.
בחיי לא הרגשתי כאבים שכאלו.
דותן, החובש הראשי שלנו, מחלק פקודות לשאר החובשים.
גור מנסה לטפל ביד שלי, אני צורח, "אל תגע", הוא מסביר לי שהוא חייב לחבוש את זה בחוסר אונים.
עוד לא יצא לו לראות דבר כזה.
מרגיש כאב חד וחזק ביד שמאל, מרגיש אותה מנותקת מהגוף.
חם ושורף.
מרגיש מאוד רטוב בכל הגוף ומשער שאני מלא בדם.
דותן מתחיל לגזור את בגדיי מלמטה למעלה.
מרגיש את הרגל שלי נשפכת החוצה כשהוא מוריד את הנעל.
מרגיש את כל הדם זורם.
צורח כל הזמן הזה.
כאבי תופת.
ייסורים.
כאב שאי אפשר עוד לסבול.
צועק שאין לי רגל, ולא עוזר שדותן אומר לי שאני לא ידאג, שיש לי רגל.
הסמג"ד שלי מעליי.
אותה דמות סמכותית גדולה וחזקה מעליי, לחוץ, צורח בקשר שיביאו כבר חילוץ.
"דותן תעשה שלא יכאב" אני צועק.
"אל תדאג קלפר אני נותן לך מורפיום עכשיו".
שתי זריקות ישר אל תוך הוריד יחד עם העירוי שאני מקבל.
הקלה כמעט מיידית, אך הכאב עדיין חזק, ואני עדיין צורח.
מתחיל להטשטש, על סף ההכרה, דותן דואג שאני יהיה בהכרה.
יבש לי בשפתיים אני חייב לשתות.
מביאים לי לשתות מכפית.
אני רוצה לשתות והרבה.
אסור .
רק מהכפית.
קר לי בכל הגוף וכואב.
כולי רטוב.
הכאבים לא מפסיקים.
שומע מהקשר שיורים טילים על המסוק.
אי אפשר לחלץ אותי במסוק.
"תעיפו אותו מפה כבר" הסמג"ד ממשיך לצעוק בקריזה.
קושרים אותי לאלונקה.
מרימים.
כאבי תופת.
אני כל הזמן מרגיש את היד שלי מתנתקת מהגוף שלי.
וזה כואב.
כמו שלא כאב לי בחיים.
עומדים ביציאה מהמוצב.
אביב, שלפניי כמה ימים הגיע למוצב, מסתכל עליי ומראה לי את הדם שלי על כל החולצה שלו וצועק "קלפר תראה הדם שלך עליי, כבוד!".
בכוחות האחרונים של הגרון שלי אני צועק לתוך המוצב מהאלונקה, "אני אוהב אותכם מסייעת!!".
והכאבים לא מפסיקים.
ומתחילים לצאת איתי החוצה ואני צורח מכאבים שיילכו איתי בעדינות אך המצב מסוכן.
בכל רגע עלולים שוב להפגיז אותנו.
פחד וכאב מלווים בכאב ופחד.
ומכניסים אותי למשאית, גורי מחזיק לי את הזרוע ודותן את הרגל חזק חזק עם התחבושת.
שומרים שאני לא יאבד יותר מדי דם.
אני מבין מהדיבורים שנחתך לי העורק הראשי ברגל.
המשאית מתחילה לנסוע ומחזיקים לי את האלונקה צמוד צמוד לרצפה.
הדרך היתה ארוכה.
הדרך שעברה הכי לאט בחיים שלי.
עוד הפגיזו את המשאית שבה הייתי. התפוצץ גלגל ואנחנו ממשיכים לנסוע על הג'אנטים, מפיצים ניצוצות לכל עבר.
כאבי תופת.
עד שהגענו לגבול, שם העבירו אותי לאמבולנס אזרחי שייקח אותי לבית חולים נהריה.
"קלפר תהיה חזק" דותן צועק לי והדלתות נסגרות ומתחילים לנסוע.
"תחזיק לי את היד" אני צורח לחובשת שליידי באמבולנס, "היא נופלת ממני".
אין מילים שיכולות לתאר את התחושה הזוועתית שחשתי.
מגיע לביה"ח נהריה, מטיסים אותי פנימה על האלונקה.
בדרך פנימה שומע את הרופאים והאחיות שואלים אחד את השניה מי זה ואני צורח, לא יודע מאיפה הכח, את שמי, מספר תעודת זהות, מספר אישי וטלפון בבית.
הרופא מוריד תחבושות ובוחן, אני שומע אותו מאבחן שבר פתוח עם ריסוק בזרוע.
שואל אם כואב לי ואני עונה שמאוד.
מקבל עוד שתי מנות מורפיום.
עכשיו כבר אני מתחיל לצלול לתוך המורפיום.
כבר לא חש כמעט כאבים.
מביאים לי פלאפון ומתקשרים הבייתה, אמא שלי עונה מבוהלת.
"אמא נפצעתי אני בבי"ח בנהריה".
"היא יכולה לבוא לבקר?" אפילו שאלתי את האחות בתמימות.
"אני בסדר אמא בואי לבקר אותי. מכניסים אותי לניתוח עכשיו".
לוקחים אותי לחדר רנטגן כולי מעורפל מצלמים את היד ואני רואה מראה לא הגיוני.
רואה את עצם הזרוע שלי מפורקת לכמה חלקים.
אני נכנס לחדר ניתוח, איפשהוא בדרך שם כבר איבדתי הכרה.
יש גבול לכמה אפשר לסבול.

בום
פוקח עיניים
הכל לבן
אחות באה להוציא אותי
כולם פה
כל החברים
אמא זוהרת בלבן באה אליי
כולם מלווים אותי
למחלקה אורטופדית
שם אני רואה את אלכסיי, חבר שנפצע לפניי שבועיים, מצרפים אותי לחדר שלו.
"לוחה, באתי לבקר" אמרתי לו בהומור.
פה החל החלק השני בחיי בו הייתי צריך לעשות הכל מההתחלה.
פה המשיכו החיים, אך לא כרגיל.
ה16 בספטמבר 1999 לא מניח לי ורודף אותי יום יום.
שם החיים שלי התחלקו לשניים.
כל מה שהיה קודם כבר לא קיים.
ואני גם לא אותו אדם.
לעולם כבר לא אהיה אותו אדם.

הלם קרב פרק ב'

אל דף היצירה בבמה חדשה

Or Clapper dot com

אור קלפר דוט קום

ארכיון תגיות: PTSD

החושך הזה

הלם קרב פרק א'

I Don't want to remember the 16.9.99

זה מתחיל לעצבן

המח משתולל

למה?

חוסר תכלית

איך בכמה שניות

שקט